הארגון הצבאי לאומי (אצ"ל)
הקמת הארגון
מדיניות הארגון
בראשית דרכו התרכז האצ׳׳ל במעשי גמול על התקפותיהם של הערבים, אך משהתפרסם ״הספר הלבן״ הבריטי בשנת 1939 היו הבריטים המטרה העיקרית להתקפות האצ״ל. הידיעות המחרידות על ההשמדה ההמונית של יהודי אירופה וסירובם של הבריטים להתיר לפליטים יהודים להיכנס לארץ, הביאו את אצ"ל בשנת 1944 לחדש את המאבק בשלטונות המנדט. אנשיו תקפו מוסדות ממשלתיים והבריטים הגיבו במאסרים.
לאחר החלטת החלוקה באו״ם בנובמבר 1947 נאבק האצ״ל בכנופיות הערביות והשיב בהתקפות- נגד בחיפה, טירה, אזור, ירושלים ויפו.
זאב ז'בוטינסקי (1880- 1940)
זאב (ולדימיר) זַ'בּוֹטִינסקי היה מנהיג ציוני, סופר, משורר, מתרגם, פובליציסט ונואם מפורסם; ממחדשי הצבאיות העברית וממקימי הגדוד העברי במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, ויחידת הגנה עצמית של יהודי אודסה; מכונן הציונות הרוויזיוניסטית; ראש בית"ר, מצביא האצ"ל ונשיא הצה"ר- ברית הציונים הרווזיוניסטים; מההוגים היהודים הליברליים הבולטים בעת החדשה.
"כל אשר עברי בקרבנו ניתן לנו על ידי ארץ ישראל; כל השאר אשר בנו – איננו עברי. ישראל וארץ ישראל – חד הן, שם נולדנו כאומה ושם בגרנו. וכאשר באה הסערה והטילתנו אל מחוץ לתחומי הארץ, לא יכולנו עוד לגדול, כפי שלא יוכל לגדול עץ שנעקר מן הארץ, וכל חיינו הוקדשו רק לשמירה על ייחודנו זה שנוצר בארץ ישראל"
('ציונות וארץ ישראל', 1904)
מנחם בגין (1913- 1992)
ב- 1 בדצמבר 1943, מונה מנחם בגין למפקד ארגון האצ"ל. "אל העם העברי בציון"! – זו כותרתו של הכרוז הראשון מטעם אצ"ל, שנכתב בידי בגין ובו הוא מכריז על מרד בשלטון הבריטי. בהכרזת המרד הוא מאשים את השלטון הבריטי בחתירה לחיסול התקווה האחרונה של הציונות הממלכתית, בבגידה באומה העברית, וקובע, כי משום כך אין מנוס ממלחמה בו עד הסוף. "נילחם. כל יהודי במולדת ילחם. אלוקי ישראל, א-ל צבאות יהיה בעזרנו. אין נסיגה. חרות או מוות" – נאמר בכרוז. והפעולות לא אחרו לבוא.
עם התפרקות האצ"ל, שהחלה ביוני 1948, עם התמזגותם של גדודיו בצה"ל. הודיע בגין לרעיו לוחמיו מסר ששודר למחרת הכרזת המדינה, ב-15 במאי, מתחנת השידור של אצ"ל. בנאומו – אותו ציין כחשוב שבנאומיו – אמר, בין השאר: "הפרס היחיד שלנו הוא בזה שזכינו לראות את האומה משתחררת באמת ולוחמת – כולה – על חירותה. הפרס האמיתי שלנו יהיה, כשנזכה – אם נשוב חיים מן החזית – לפשוט בערי ארצנו, הריה ועמקיה, ולראות ילדים עבריים משחקים ואין מחריד ומעל ראשיהם הפעוטים החביבים מכל, חג אווירון והוא אווירון עברי, ומולם בא חייל והוא חייל עברי, ומרחוק משקשקת רכבת והיא רכבת עברית. אה, היש אושר גדול מזה"?!
לאחר פירוק האצ"ל בקיץ 1948, הקים בגין את תנועת החרות ובמשך שנים כיהן כמנהיגה הבלתי מעורער. בגין התנגד בחריפות להסכם השילומים של ישראל עם גרמניה המערבית, ותמך בממשלה בעת מלחמות ישראל. לאחר עליית הליכוד לשלטון ב"מהפך" של 1977, חתם בגין כראש הממשלה על הסכם השלום עם מצרים וב-1982 יצא ל"מבצע שלום הגליל" שהתפתח למלחמת לבנון הראשונה. בגין היה ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל.
אברהם תהומי (1903 – 1990)
נולד בשנת 1903 באודיסה שברוסיה. עלה לארץ-ישראל כחלוץ ועסק בסלילת כבישים. סיים בהצטיינות קורסים של ה"הגנה".
ב-1925 התמנה לסגן מפקד מחוז ירושלים של ארגון זה ובשנים 1929-1931 שימש כמפקד המחוז.
תהומי זכה ליוקרה רבה בקרב מפקדי ההגנה בירושלים אך היה אקטיביסט בדעותיו וחלק על העמדה הפסיבית, לדעתו, של ההגנה במאורעות תרפ"ט. ולכן פרש מן ההגנה בשנת 1931 והקים את ארגון ב'.
יעקב מרידור (1913- 1995)
עלה לארץ ישראל ב-1932 והצטרף לאצ"ל תחת הכינוי "בן-חנוך". בעת מלחמת העולם השנייה השתתף בפעולת האצ"ל בעיראק, בשליחות הבריטים. לאחר שדוד רזיאל נהרג בפעולה זו, במאי 1941 התמנה מרידור במקומו למפקד האצ"ל, במהלך אותה התקופה התגורר מרידור בהחבא בבניין אשר היה שייך לפעיל הארגון עובדיה לזרי, ברחוב סוקולוב 82, בתל אביב, מרידור שימש כמפקד האצ"ל עד דצמבר 1943, עת העביר את הפיקוד על האצ"ל למנחם בגין. בגין מינה את מרידור לסגנו.
היה חבר הכנסת מטעם התנועות חרות, גח"ל, והליכוד, אשר כיהן כשר הכלכלה בממשלת ישראל ה-19 וה-20.
דוד רזיאל (1910- 1941)
נולד ב-19 בדצמבר 1910, בפלך וילנה שברוסיה. בהיותו בן 3 עלתה משפחתו ארצה ואביו שימש כמורה לעברית בבית-ספר יסודי בתל-אביב. בפרוץ פרעות 1929, הצטרף לארגון ההגנה בירושלים, שם למד באוניברסיטה העברית פילוסופיה ומתמטיקה. עם הקמת האצ"ל היה מראשוני חבריו והתבלט בכישוריו הצבאיים. ב-1937 מונה למפקד מחוז ירושלים וכעבור שנה, ב-1938, מונה למפקד הארגון על ידי ז'בוטינסקי שפגש את רזיאל פעם אחת והמפגש עורר אצלו רושם רב.
ב-17 במאי 1941 יצא עם שלושה מחבריו לפעילות מיוחדת בעיראק בשירות הצבא הבריטי. למחרת היום נהרג מהפצצה של מטוס גרמני.
מאמצים רבים עשו בני משפחתו להביא את ארונו של רזיאל לקבורה בארץ-ישראל, אולם רק בשנת 1955 הסכימה ממשלת עיראק לאפשר לבריטים להוציא את הארון מארצם ובתנאי שיובא לקבורה בקפריסין. בספטמבר 1960, זמן קצר לאחר שקפריסין זכתה בעצמאות, פנה חבר-הכנסת מנחם בגין אל נשיא הרפובליקה החדשה, הארכיהגמון מקאריוס, בבקשה לאפשר את העברת הארון לארץ-ישראל. הפנייה נענתה בחיוב וב-16 במרס 1961 נערכה לדוד רזיאל הלווייה צבאית ובהשתתפות המונים. ארונו של דוד רזיאל נטמן בבית-הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.
פרשת אלטלנה
כחודש לאחר הכרזת העצמאות הביא האצ״ל ארצה את האוניה ״אלטלנה״ ועליה כמויות נשק ניכרות ו-800 מתנדבים. ההכנות להפלגת "אלטלנה", כולל רכישת האונייה ורכישת כלי הנשק, נעשו לפני חתימת ההסכם לפירוק אצ"ל, אך הפלגתה והגעתה לחופי ישראל התרחשו לאחר שההסכם נחתם ב-1 ביוני ולכן לאחר שסרב האצ״ל למסור את הנשק לידי צה"ל, הורה דוד בן גוריון להפגיז את האוניה והיא עלתה באש על שפת ימה של תל־ אביב.
"לא תהיה מלחמת אחים. האויב בשער. ואם יחדש את הסתערותו נצטרף כולנו אחים מן המעמד. שוב נקח את נשקנו ולנחלם שכם בשכם עם הפלמ"ח, שכם בשכם עם ה'הגנה'…. עזרו אתם גם לי לשכנע את אנשי. עזרו גם לי לשכנע, כי אסור שאח ירים ידו על האח, שאסור כח נשק עברי יופעל נגד לוחמים עבריים"
(מתוך נאום של מנחם בגין ששודר ברדיו ביום של פרשת אלטלנה 22/6/48)
לאחר הפרשה נעצרו 200 אנשי אצ"ל, עם זאת השתתפו יחידות האצ״ל ואנשיו באורח פעיל במלחמת העצמאות. ב-21 בספטמבר 1948 פורקו גדודי האצ״ל על פי פקודת הממשלה, וחברי הארגון גויסו לצה״ל.
פיצוץ מלון המלך דוד
בתגובה לשבת השחורה החליט הפיקוד העליון של ההגנה, בראשותו של משה סנה, לממש במסגרת תנועת המרי תכנית פעולה חריפה נגד הבריטים, אותה סירב לאשר בעבר. בשלב מסוים חזרו בהם מנהיגי תנועת המרי מהמשימה אולם האצ"ל הוציא לפועל את הפעולה ב-22 ביולי 1946. כדי חלב ובהם מטעני חבלה המחוברים למנגנון השהיה הוצבו בתוך מסעדה ששכנה בקומה הראשונה סמוך לעמודי התמך של הבניין.
בניגוד לפעולות רבות אחרות של האצ"ל נגד מוסדות ממשלתיים, הפיצוץ במלון המלך דוד אירע באמצע היום, כאשר המקום היה מלא בעובדים. אזהרה ששוגרה מבעוד מועד לא נענתה, ומספר ההרוגים הגיע כנראה ל-91 איש, מתוכם כ-15 יהודים.
הפעולה, תוצאותיה הטראגיות והתגובות שלאחריה גרמו לערעור מחודש של היחסים בין ההגנה והנהגת היישוב לבין האצ"ל, ולפירוק תנועת המרי.
פריצת כלא עכו
המצודה העות'מאנית בעכו שימשה את הבריטים כמרכז שלטון בריטי, בית כלא וגרדום. בראשית שנת 1947 היו כלואים במבצר עכו בסה"כ כ-90 אסירים יהודים מכל ארגוני המחתרת, וכ-700 אסירים פליליים ערבים. מפקדי אצ"ל ולח"י הכלואים במבצר הבינו שבריחה תתאפשר ק בעזרת כוחות מבחוץ, המבצע תוכנן בקפידה. לכלא הוברחו חומרי חבלה ונפץ רבים לפיצוץ השערים ובגדים אזרחיים לטובת הבורחים. הוחלט כי יברחו רק 41 אסירים אשר נשפטו לתקופה ארוכה.
במקביל, כוחות תקיפה ומילוט של האצ"ל, במסווה של שיירה צבאית בריטית, נפרשו סביב הכלא, פריצת הכלא ארעה בשעה 16:22, עם פיצוץ אדיר שהרעיד את הכלא.
ההתקפה על כלא עכו בוצעה בכוח של 34 לוחמים. בעת הנסיגה נהרגו מפקד המבצע דב כהן ("שמשון") ועוד שניים מהכוח התוקף, וכן שישה מהאסירים הנמלטים. חמישה מלוחמי האצ"ל שבכוח התוקף נפלו בשבי הצבא הבריטי והועמדו לדין, שלושה מהם הועלו על הגרדום. נלכדו גם שמונה מהנמלטים. 27 מאסירי האצ"ל והלח"י יצאו לחופשי.
182 אסירים ערביים שהיו בכלא ניצלו את ההזדמנות ונמלטו אף הם.
ההתקפה על משטרת רמת-גן
ב 23 באפריל, נכנסו לבניין המשטרה הבריטית ברמת גן, 40 מלוחמי האצ"ל כשחלקם מחופשים לאסירים ערביים המובלים על ידי שוטרים לכאורה. לאחר שנכנסו פנימה באין מפריע, שלפו החוליות את נשקן, השתלטו על התחנה, והחלו להעמיס נשק מתוכה על משאית. באמצע הפעולה הגיעה תגבורת בריטית למקום, ותוך קרב יריות המשיכו אנשי הארגון להעמיס את כלי הנשק והחלו לסגת.
התקפת שדות התעופה הבריטיים
ב-25 בפברואר 1946 חדרו לוחמי האצ"ל לשדה התעופה לוד ופוצצו 11 מטוסים צבאיים, בשדה התעופה בקסטינה (כיום בסיס חצור) השמידו לוחמי אצ"ל 12 מטוסים, ובשדה התעופה ליד כפר סירקין השמידו לוחמי הלח"י שישה מטוסים. עשרה ימים אחר כך נכנסו שלושים אנשי אצ"ל מחופשים ל"כלניות" (צנחנים בריטים) אל מחנה צריפין, ומילאו משאית בתחמושת ובנשק. בדרכם החוצה נפתחה עליהם אש, ושני פצועים, מיכאל אשבל ויוסף שמחון, נשבו. לאחר שנידונו לתלייה חטף האצ"ל חמישה קציני צבא בריטיים כבני ערובה. עונשם של הנידונים הומר בחנינה והאצ"ל שיחרר את הקצינים.
עולי הגרדום
12 מלוחמי המחתרות אצ"ל ולח"י נשפטו ונידונו למוות בתליה על ידי הבריטים בעקבות פעולותיהם נגד המנדט הבריטי ונציגיו. (בזמן המנדט העונש על רצח היה מוות בתלייה). אחדים מהם הלכו אל מותם כששירת 'התקווה' בגרונם; אחרים סרבו לבקש חנינה. גבורתם ונכונותם למסור את הנפש למען תקומת עם ישראל, היו השראה לדורות של לוחמים.
שמות עולי הגרדום
לוחמי האצ"ל:
- שלמה בן יוסף: ראשון עולי הגרדום. נעצר בעקבות תקיפת אוטובוס נוסעים ערבי ליד צפת.
- דב גרונר: נעצר בעת ההתקפה על משטרת רמת גן.
- מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני: נעצרו בדרכם למבצע ליל ההלקאות, שבו הלקו קצינים בריטיים, כתגמול על עונש מלקות שבוצע על ידי הבריטים על גופו של איש האצ"ל, בנימין קמחי. הם נתפסו לאחר קרב יריות והוצאו להורג ב-16 באפריל 1947.
- מאיר פיינשטיין נתפס לאחר שהניח פצצות במזוודות בתחנת הרכבת בירושלים שהביאו להריגתו של שוטר בריטי שניסה לפרקן. התאבד בתא הכלא ב-21 באפריל 1947, זמן קצר קודם להוצאתו להורג, יחד עם משה ברזני שנתפס כשהוא נושא רימון, והואשם בניסיון להתנקש בחיי המפקד הצבאי של ירושלים, בריגדיר דייויס.
- משה ברזני ומאיר פיינשטיין התאבדו בעזרת רימון שחלקיו הוחבאו בתוך תפוז. התפוז הוברח לכלא על ידי לוחמי האצ"ל, המטרה המקורית הייתה להתפוצץ יחד עם תלייניהם, אולם התברר להם שהרב גולדמן מתכוון להיות נוכח בהוצאתם להורג. ולכן, לאחר ביקור הרב, חבקו אחד את השני ופוצצו ביניהם את הרימונים 1947.
- יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר : נדונו למוות על השתתפותם בפריצת כלא עכו.
לוחמי הלח"י:
- אליהו חכים ואליהו בית צורי: התנקשו בלורד מוין בקהיר שהיה שר בממשלה הבריטית.