הלח"י

אברהם שטרן – 'יאיר' (1907-1942)

אברהם שטרן היה לוחם מחתרת ומשורר יהודי, מייסדו ומפקדו הראשון של ארגון "לוחמי חירות ישראל" (לח"י). נודע בשם "יאיר", שהיה כינויו המחתרתי – על שם אלעזר בן יאיר, ממפקדי המרד הגדול נגד הרומאים ומפקד הקנאים במצדה.

"תמול שלשום והיום חיינו במכורה כחיי אחינו בנכר הגלות. כמוהם כמונו, מהלכים אנו בצדי דרכים, נחבאים מעין השמש והמשטרה. קרועים ובלויים, אחוזי צינה, יחפים למחצה ורעבים בתכלית… מבקשים אנו כר, לשמוט עליו את הראש היגע בעליות גג שגגן נקוב, במרתפים שרצפתם רפש, בצריפים נידחים… וימים רבים כאלה, קשים כגורל לוחמי החירות באשר הם שם, מָרים כבגידת אחים, נכונו לנו – עד בוא יום הנקם והקרב, יום המהפכה העברית המקודשת".
(מתוך רשימה שכתב, זמן קצר לפני הירצחו)

מהגימנסיה הרוסית, במסע יחיד כילד בן 14 עובר אברהם לגמנסיה העברית בסובאלק, ובשנת תרפ"ה מפציר בהוריו שישלחוהו להמשיך בלימודים בארץ ישראל. מהגימנסיה העברית בירושלים לאוניברסיטה העברית ולדוקטורט באיטליה: עברי בשרשו וברצונו. קלאסי בצורתו, בלבושו, בדבורו. מהפכן באופיו, בדרכו. צלילות המחשבה הקרה ורומנטיקה של חזון, חזון המלכות העברית.
(פרופ' ישראל אלדד מספר על 'יאיר')

אחד הרעיונות המרכזיים שמעלה המחתרת, הוא, שהמלחמה היא מעתה, לא על שינוי מדיניות של השלטון הבריטי, אלא על ביטולו ומיגורו של כל שלטון זר. תוך הכרה בשותפות הגורל עם המוני בית ישראל, עם תרבותו ומסורתו של העם, עם שלילה מוחלטת של התנשאות כנענית ו'עִבְריוּת' ארץ־ישראלית.
ללח"י היתה דרך קשה: נסיונות כושלים ושגויים, בעיה כלכלית קשה, וחוסר יכולת להסכים עם קבוצות אחרות. ואז הולכת ומתגבשת אצל יאיר ההכרה, שלא נותרה כל ברירה אלא להעלות את נס ההתנגדות גם ללא בעלי־ברית, לקראת קרב, שערכו ותרומתו היא בעצם קיומו, בהפגנת מופת של התנגדות ולחימה.
באותם ימים היה בטוח ש"מחיר" זה כולל גם את אובדנו האישי. נראה שמלכתחילה לא היו לו אשליות באשר לסיכויי הקרב הנואש הזה, שפתח בראשה של קבוצה קטנה, מנודה ונרדפת, כנגד האימפריה הבריטית העצומה והחזקה. הבולשת מצִדה, גמרה אומר לא לתפוס את יאיר חי. בשיחה עם יצחק שמיר באישון לילה, דיבר יאיר בביטחון גמור כי קִצו קרוב. "כי אם יתפשו אותי, ברור לי שיהרגו אותי ויאמרו שברחתי". הוא גם הוסיף: "המלחמה איננה מבזבזת את הכוח, היא יוצרת אותו". את משמעותו של משפט זה הבינו רק לאחר נפילתו.

בהתהדק המצור, ונוכח הידיעה על הסכנה הנשקפת לחייו, הוצע לו מקלט 'מימין ומשמאל': יאיר סירב לקַבלו. לרעייתו, רוני, הנושאת ברחמה את בנו, אמר בפגישתם האחרונה: "הבטיחי לי שתִהיי אם מקפידה, שלא תפנקי את ילדנו, שתמלאי את מקום שנינו". זו היתה צוואתו. באגרת קצרה מאותם ימים כתב לה: "לא יכולתי ולא רציתי ללכת בדרך אחרת מזו שהלכתי בה. אינני מתחרט אף לרגע קט, ולעולם לא אצטער על כך".

ב־כ"ה בשבט תש"ב, 12 בפברואר 1942, הוקף הבית ברחוב מזרחי ב' 8, בו הסתתר, על־ידי אנשי הבולשת הבריטית, ולאחר חיפוש קצר, רצחוהו נפש כשהוא כבול בידיו. לאחר מותו, הניעה רוחו של יאיר את חברי המחתרת והוא הפך למורה דרך לרבים.