הנגב מכסה כ60% משטח מדינת ישראל! הוא נקרא נגב, משום שהוא מנוגב ממים- אזור בו יורדים פחות מ- 200 מ"מ גשם בשנה. הנגב מחולק לאזורי משנה עם מאפיינים שונים, גבולו הצפוני גובל בבקעת ערד ובבאר שבע. על אף שטחו הגדול מתגוררים בו עד היום חלק קטן מאוד מאוכלוסיית המדינה. מאז ראשית ההתיישבות היווה הנגב אתגר ציוני התיישבותי, בעיקר בשל שטחו הגדול והצחיח וריחוקו "ממרכז הארץ" – ממטרופולין ת"א.

הניסיון הראשון ליישב את הנגב ממניעים ציוניים היה הקמת היישוב רוחמה בשנת 1911, ניסיון שלא עלה יפה בגלל תנאי המדבר. הניסיון הבא של הציונות ליישוב הנגב אירע בשנת 1943, אז הוקמו שלושת המצפים: רביבים, בית אשל וגבולות. לאחר מכן הקמת 11 הנקודות בנגב ב-1946. בזכות ההתיישבות החדשה נכלל הנגב בחלקה של מדינת ישראל בתוכנית החלוקה. לאחר הקמת מדינת ישראל, תמך דוד בן-גוריון ביישוב הנגב ופיתוחו, קרא להתיישבות בו ואף הוא עצמו עבר להתגורר בצריף עץ בקיבוץ שדה בוקר .

ערבה, ערבה אין קץ

הערבה היא עמק צר וארוך המשתרע מדרום ים המלח ועד מפרץ אילת ומפריד בין הרי אדום ממזרח ובין הר הנגב ממערב. אורכה של הערבה כ-175 ק"מ בקירוב מצפון לדרום. למרות שהערבה היא אזור נרחב, גרים בה רק כ-61,000 תושבים, כשרובם (כ- 48,000) גרים באילת. מרבית היישובים הם יישובים חקלאיים, והענף החקלאי הנפוץ בהם הוא גידול ירקות חממה לייצוא ולשיווק מקומי. בשנות ה -50' כשהחלה ההתיישבות בערבה הדרומית, לא היה כלל ידע על חקלאות בתנאי מדבר ואת זה היה צריך לפתח. בשנות ה-60 הוקמה חוות ניסיונות ומו"פ (מרכז מחקר ופיתוח) "תחנת יאיר" על מנת לקדם את החקלאות באזור – טיפוח זנים, גידולים חדשים, גידולים אורגנים, גידולי מים, הדברה ביולוגית, ליווי משקים וניתוחי כדאיות כלכליים.
הערבה היא אזור מדברי עם אקלים קיצוני, טמפרטורות גבוהות מאד וקרינת שמש גבוהה. כמות המשקעים השנתית הממוצעת נמוכה מאד ועומדת על כ – 30 מ"מ גשם בשנה .המים בערבה הדרומית מאופיינים ברמת מליחות הגבוהה פי שלשה ויותר מהמים המשמשים לחקלאות ברוב חלקי המדינה. השקיה בעזרת טפטפות היא אחד הגורמים העיקריים שאפשרו את המשך ההתיישבות והקיום בערבה.

ציונות בערבה

החקלאות ליצוא באזור הנה ברמה טכנולוגית מהגבוהות בעולם, המיישמת שיטות גידול "ירוקות", בסביבה נקייה ממזיקים והדברה. כ- 500 משפחות "חקלאיות" מייצרות כ- 60% מכלל ייצוא הירקות הטריים מישראל (למעט גזר ותפוחי אדמה). משק החלב שהחל להתפתח במקביל הפך עד מהרה לגרעין ככלכלי יציב וריווחי בכל קיבוצי הערבה הדרומית. בנוסף ישנו ענף דגי הנוי המתפתח. כ- 90% מיצוא דגי הנוי הטרופיים מישראל מגיע מהערבה. התוצרת מהמשקים מיוצאת לאירופה. הקרבה לשווקים ושיטת היצור התעשייתית, מבוקרת ונקייה ממחלות, מהוות יתרון מול המזרח הרחוק.

ענף התמרים שהתפתח בערבה הצליח בזכות התאמתו לתנאים הקשים של המדבר.
כמו כן הוקמה בערבה רשות הניקוז, אשר נותנת פתרונות למי השיטפונות ומי התהום באזור הערבה התיכונה, הערבה הצפונית והעיר אילת.

הר הנגב

הר הנגב הוא אזור הררי הבנוי מרכסים ומרכיב את ליבו של אזור ה"נגב". ההתיישבות בנגב הייתה במספר גלים. הראשון שבהם לפני קום המדינה, בשנות החמישים נוסדו קיבוצים ספורים, ביניהם משאבי שדה ושדה בוקר בשנות ה-60 הוקמו בית ספר שדה ומדרשה בשדה בוקר, כחלק מחזונו של בן גוריון להקים אוניברסיטה בנגב. בשנות החמישים הוקמו עיירות הפיתוח בנגב. במהלך שנות השבעים החל גל נוסף של התיישבות בנגב, בעיקר באזור הערבה ואילת, וזאת בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים. גל התיישבות נוסף החל בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים. עולים רבים התיישבו בנגב, בעיקר בעיירות פיתוח כדוגמת דימונה וירוחם. כיום, רוב האוכלוסייה היהודית מתרכזת בערים הגדולות: אילת, מצפה רמון, דימונה ובאר שבע (העיר הגדולה בנגב) ובנוסף לערים ולעיירות הפיתוח, יש במתגוררים בקיבוצים ובמושבים שונים. מדינת ישראל מנסה לעודד אזרחים לעבור לגור בנגב, וזאת על ידי תמריצים שונים. כיום מהווים הבדואים חלק נכבד מהאוכלוסייה בנגב, למעלה מ-200,000.

הנגב המערבי ומישור החוף הדרומי

גבול הנגב המערבי הוא גבול מדיני עם מצרים. הגבול נקבע בהסכמי השלום עם מצרים שנחתמו ב- 1979. בעקבות ההסכם, נסוגה ישראל מחצי האי סיני ועקרה את יישובי חבל ימית. בימים שלפני קום המדינה נכלל אזור מישור החוף הדרומי בתפיסה של היישוב היהודי כחלק מה"נגב" (על אף שמבחינת אקלים וגיאוגרפיה שייך לאזור מישור החוף) את מאמצי ההתיישבות לשינוי גבולותיה המדיניים של מדינת ישראל ריכזו לא מעט במרחב הזה. ואכן "התיישבות קובעת גבולות" ובזכות ההתיישבות במצפים וב-11 הנקודות, אזור זה של הנגב ומשיור החוף הדרומי נכללו בעקבות מאמצי ההתיישבות בתוכנית החלוקה בשטחה של מדינת ישראל. כיום, האתגר העומד בפתחם של יישובי הנגב המערבי הוא עיבוי האוכלוסייה ועמידה איתנה מול האיום הביטחוני מעזה המופיע בצורת טילים ומנהרות ל"עוטף עזה".

הסכם השלום בין ישראל למצרים

הסכם השלום בין מדינת ישראל למצרים נחתם ע"י מנחם בגין, ראש ממשלת ישראל, אנואר סאדאת, נשיא מצרים וג'ימי קרטר, נשיא ארה"ב ב-29.3.1979 בבית הלבן בארה"ב, לאחר 31 שנות איבה קשה ו-4 מלחמות עקובות מדם ( מלחמת השחרור 1949-1948, מלחמת סיני 1956, מלחמת ששת הימים 1967 ומלחמת יום הכיפורים 1973).
בהסכם השלום נכתב במפורש כי מצב המלחמה בין ישראל ומצרים הסתיים. כן סוכם כי ישראל תיסוג מחצי האי סיני שנכבש במלחמת ששת הימים ושטח זה יוחזר לריבונות מצרים.
הסכם השלום בין מדינת ישראל למצרים עורר מחלוקות קשות בציבור הישראלי. נוצר תקדים שישראל מחזירה שטחים ומפנה יישובים ישראלים תמורת שלום. היו כאלה שפקפקו בנכונות מצרים להגיע לשלום אמיתי (צולח בערבית), כשההסכם מדבר למעשה על הפסקת אש לטווח ארוך (סלאם בערבית).
יש להדגיש כי מבחינה מדינית וצבאית נחשב ההסכם להצלחה כיוון שהוא סיים מצב מלחמה בין ישראל למצרים והגבול נשאר בעיקרו כשקט. אולם, אין שיתוף פעולה תרבותי-כלכלי וניתן לומר שהשלום בין המדינות הינו שלום קר.

ההתיישבות החלוצית בגוש קטיף

ההתיישבות היהודית בגוש קטיף הייתה התיישבות ממלכתית אשר החלה לאחר מלחמת ששת הימים. ב- 1969 החלו בהעלאת היאחזויות נח"ל על הקרקע כדוגמת כפר דרום, נצר חזני ונצרים אשר היוו את התשתית להקמת ההתיישבות בגוש קטיף. ההתיישבות בגוש קטיף הורמה על פי תכנית "חמש האצבעות"- התיישבות המחלקת את הרצועה לחמשה גושי התיישבות יהודיים ומונעת מהערבים רצף התיישבותי. את התוכנית הובילו סגן ראש הממשלה יגאל אלון ואריאל שרון אלוף פיקוד הדרום. בכ"ב בשבט תשל"ז אוזרחה ההיאחזות הראשונה "קטיף" והפכה ליישוב בשם "נצר חזני".

גוש קטיף מנה 21 יישובים, עם למעלה מ-8000 נפש, יישובים קהילתיים ומושבים חקלאיים. שיטות החקלאות היו מהמתקדמות והמקוריות בארץ בעלות מותגי איכות גבוהים, שפותחו בחולות הגוש: גידול על מצעים מנותקים, שיטות הדליה, ירקות עלים ללא תולעים ועוד. 10% מהתוצרת החקלאית של המדינה היה מגוש קטיף. 65% מייצוא ירקות החממה האורגניים בישראל ו90% מירקות העלים ללא תולעים גודלו בגוש.

תוכנית ההתנתקות

בקיץ 2005, החל ביצועה של "תוכנית ההתנתקות" – עקירת כל יישובי גוש קטיף. על אף מחאה והתנגדות רבה לתוכנית מקרב אנשי גוש קטיף והימין, עקרה ממשלת ישראל את כל יישובי גוש קטיף (יחד עם ארבעה יישובים נוספים בצפון השומרון), כחלק מהחלטת ממשלה של אריאל שרון.
הבתים נהרסו, הקהילות התפרקו, אלפי דונמים של חקלאות נותרו מיותמים, בתי הקברות הועברו ורק בתי הכנסת נותרו על מקומם. תכנית העקירה הייתה דרמטית וכואבת והותירה צלקת מדממת בחברה הישראלית. התושבים העקורים החלו בשיקום הקהילות ההרוסות ובבניית הבתים מחדש במספר אזורים, רובם בדרום הארץ: חולות חלוצה, מזרח לכיש ואזור ניצנים.

אז מה עוד צריך לדעת על אתגרי ההתיישבות?