אתגרי ההתיישבות בצפון
"במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו." (יוסף טרומפלדור)
לאורך כל ההיסטוריה היה הגליל התחתון מיושב יותר מאשר הגליל העליון. האוכלוסייה הערבית שחיה בארץ התיישבה למרגלות הגבעות ועיבדה את האדמות. בגליל העליון הייתה התיישבות חקלאית מועטה, והייתה אוכלוסייה מיעוטים נרדפת, הדרוזים. העיר צפת בגליל העליון נחשבת לאחת מארבע ערי הקודש ולכן תמיד משכה אליה אוכלוסייה דתית.
עם קום המדינה, החלה התיישבות בגליל, הוקמו עיירות לעולים חדשים ובמשך השנים התבצעו מספר תכניות ליישוב יהודים. בשנות ה-80 של המאה ה-20 הוקמו יישובים קהילתיים רבים בגליל במטרה לנסות ולשנות את הדמוגרפיה של הגליל. תכנית זו כונתה "יהוד הגליל", היות שאחוז אוכלוסיית המיעוטים ובמיוחד בגליל התחתון גבוה, דבר העלול לערער את שליטת ישראל בו. מאז נעשו מאמצים רבים על ידי מוסדות המדינה לאכלסו ביהודים ולנסות להשיג מצב של רוב יהודי באזור.
קריית שמונה: העיר הצפונית ביותר
קרית שמונה היא העיר הצפונית ביותר במדינת ישראל, השוכנת באצבע הגליל. בו' בטבת ה'תש"י (26 בדצמבר 1949) הוקמה קריית שמונה כמעברה על אדמות הכפר הערבי "אל-ח'אלצה", שתושביו נמלטו במלחמת העצמאות. בתחילה נקראה העיר "קריית יוסף" על שמו של יוסף טרומפלדור. בהמשך הוסב שמה ל"קריית שמונה" על מנת להנציח גם את שאר חברי תל חי שנהרגו באותה תקופה.
בשנים הראשונות הגיעו לעיירה עולים מתימן ומרומניה ובהמשך הגיעו אליה עולים רבים מצפון אפריקה. העיר נבנתה ללא תוכנית אב, אלא שכונה אחר שכונה בהתאם לגלי העלייה. כעיר הגדולה באצבע הגליל ומיקומה לצד כביש 90 משמשת קריית שמונה כיום כמרכז אזורי ליישובי הסביבה במספר תחומים: שירותי בריאות, תעשייה, שירותים עסקיים ומסחר. בשל מיקומה בקרבת הגבול בין ישראל ללבנון סבלה העיר (מאז שנות השישים של המאה העשרים) מפיגועי מחבלים ומירי טילי קטיושות, לאורך שנים רבות. ב-11 באפריל 1974 חדרה חוליית מחבלים מלבנון לעיר ורצחה ששה-עשר מתושביה. בגלל מציאות זו נערכה מלחמת לבנון הראשונה, וכן המבצעים "דין וחשבון" ו"ענבי זעם".
המצפים בגליל – "יהוד הגליל"
תכנית המצפים בגליל היא תכנית רחבת היקף להקמת יישובים יהודיים בגליל בשנים 1979-1980. התוכנית כונתה בציבור "ייהוד הגליל". במסגרת התוכנית הוקמו בפרק זמן קצר מספר גדול של יישובים יהודיים קטנים, אשר כונו מצפים. החלטת הביצוע למפעל המצפים התקבלה באפריל 1979, בישיבת הוועדה להתיישבות המשותפת לממשלת ישראל ולהסתדרות הציונית העולמית. ההחלטה אישרה הקמת 30 מצפים בטווח של 6-8 חודשים. לפי יוזמיה, מטרת התוכנית הייתה לפרוס אוכלוסייה יהודית ברחבי הגליל ההררי כדי להגדיל את אחוז היהודים בגליל ולמנוע זליגת תושבים ערבים אל אדמות מדינה באזור. התוכנית מומנה בעיקר על ידי המחלקה להתיישבות של ההסתדרות הציונית. בפועל עד 1981 אוכלסו 26 מצפים. (בין המצפים" הושעיה, כמון, אבירים, מצפה הילה, הררית, כליל מתת ועוד)
רמת הגולן
במלחמת ששת הימים כבש צה"ל את רמת הגולן מידי הסורים אשר הפגיזו את יישובי עמק החולה וראש פינה, וטנקים סוריים אף ניסו להתקדם לעבר קיבוץ דן. לאחר המלחמה כ- 80,000 אזרחי סורים עזבו את הרמה. בצפון רמת הגולן נשארו תושבים דרוזים, אשר העדיפו לא לקבל אזרחות ישראלית גם לאחר סיפוח רמת הגולן ב-1981. היישובים הישראלים הראשונים בגולן הוקמו על רקע אידאולוגי וביטחוני. ביישוב רמת הגולן לקחו חלק תנועת הקיבוצים ותנועת המושבים הדתיים. היישוב הראשון – מרום גולן הוקם כבר חודש לאחר המלחמה, ב-14 ביולי 1967. לאחר מלחמת יום הכיפורים הוקמה מועצה אזורית חדשה, מועצה אזורית גולן. מאז 1967 נבנו 33 יישובים ישראליים ברמת הגולן.
במלחמת יום הכיפורים, חרף מאמציו, לא הצליח הצבא הסורי לכבוש מחדש את הגולן, ולאחר כמה ימי לחימה ותוך קרבות קשים, ובראשם קרב עמק הבכא, הוא נהדף. ב-1976, הוקמה העיר קצרין, בסמוך ליישוב יהודי קדום מתקופת בית המקדש השני. כיום חיים ברמת הגולן כ-20,000 יהודים וכ-21,000 דרוזים. תושבי רמת הגולן מתפרנסים מחקלאות, תעשיה ותיירות.
הר החרמון
הַר חֶרְמוֹן הוא ההר הגבוה ביותר בישראל. נמצא בגבול הצפוני-מזרחי של ישראל ונחשב לחלק מרכס מול הלבנון, העובר גם בלבנון ובסוריה.
שטח החרמון מחולק בין לבנון, סוריה וישראל. פסגת ההר היא בגובה 2,814 מטרים מעל פני הים ונמצאת על הגבול בין סוריה ולבנון כ-14 ק"מ מצפון מזרח למוצבי ההר הישראליים. גובה הנקודה הגבוהה ביותר שבתחומי ישראל הוא 2,236 מטרים מעל פני הים.
אתר החרמון הינו אתר נופש הפועל כל השנה. הוא משתרע על שטח של כ- 2434 דונם, בגובה 100 עד 2040 מטר מעל פני הים. במשך החורף משמשים מורדות ההרים לגלישה בסקי ובסנובורד. מבקרים רבים באים על מנת לצפות, לחוות ולהשתעשע בשלג, לעלות ברכבל ולבלות במתקני הספורט השונים באתר: מזחלות שלג ומגלשות שלג.
ימת החולה
ייבוש החולה היה מבצע הנדסי בעמק החולה בשנות ה-50 של המאה ה-20, במהלכו יובשו אגם החולה והביצות סביבו, בשטח של כ-62,000 דונם, לצורך הגדלת שטחי הקרקע החקלאית באזור. ייבוש החולה היה אחד המפעלים ההנדסיים הגדולים והחשובים בשנים הראשונות של מדינת ישראל ונודעה לו חשיבות סמלית רבה, אולם במרוצת השנים הסתבר שבצד התועלת שבהרחבת הקרקעות החקלאיות יש גם לא מעט נזקים לסביבה,
מבצע הייבוש הוליד את המאבק הסביבתי הראשון בישראל והביא לייסוד החברה להגנת הטבע ולהקמת שמורת החולה, שמורת הטבע הראשונה בארץ, בה נותר חלק קטן מהאגם והביצות.
מטולה
"כאמור, הדרוזים שישבו על אדמות אומטולה לא כיבדו את בעלי האדמות, גם כשהבעלים היה ערבי מצידון, ועל אחת וכמה כשהבעלות עברה לידי היהודים. הדרוזים באומטולה הטילו פחד על כל תושבי הסביבה, יהודים ולא יהודים כאחד. לאחר שנודע להם על מכירת האדמות לנציג הברון, הם פרסמו ברחבי הגליל אזהרה קצרה וברורה: "כל מי שיעז לחדור לכפרנו לשם דיון בקשר לרכישת אומטולה – דמו בראשו".
הברון רוטשילד, שמימן את רכישת האדמות, שלח למקום גם פועלים חקלאיים יהודים. אלה התחילו לעבד את האדמות לצדם של הדרוזים, שהמשיכו לעבוד במקום על פי ההסכם עם אוסובצקי. עד לשנת תרנ"ה – 1895, עם פרוץ המרד הדרוזי נגד הטורקים. הדרוזים מאומטולה נענו לקריאת המרד, נטשו את הכפר והצטרפו למלחמה בטורקים. התכנית של אוסובצקי להפוך את אומטולה להתיישבות משותפת דרוזית-יהודית ירדה לטמיון, ועל ההתיישבות הצעירה העיקה בעיה מידית של כוח אדם לעבודות החקלאיות. מתיישבי אומטולה יצאו בקריאה דחופה לפועלי המושבות להצטרף אליהם כדי לחזק את ההתיישבות במקום, לסייע בעבודה החקלאית ולהציל את היבולים. קריאתם נענתה, וביום ה' בסיוון תרנ"ו – 1896 הגיעו לאומטולה כ- 60 איכרים יהודים, מרביתם מן המושבות ראשון לציון וזיכרון יעקב. ויום זה, שבו הפכה אומטולה למושבה יהודית, נקבע כיום ייסודה, והיא גם זכתה לשֵם עברי חדש – מטולה.
"… צפונה מצפת … בנחלת שבט דן לפנים (=בעבר), קנו עושי דבר הנדיב… כפר 'מתולה'. הכפר הזה הוא… 600 מטר מעל לפני הים… פה מעיינות… יוצאים בבקעה ובהר. בעמק הזה ייקוו כל ממי מקורי הירדן… ממזרח נשקף החרמון בהדר גאונו… "
(הדברים התפרסמו בעיתון הצפירה)
