אישים בעלייה החמישית

פניה ברגשטיין הייתה סופרת ומשוררת ישראלית, חברת קיבוץ גבת.
נולדה בעיר שצ'וצ'ין שבאימפריה הרוסית (כיום בפולין). אביה, שהיה מורה עברי, הקנה לה את ידיעת הלשון העברית וספרות. בעודה לומדת בבית הספר התיכון, הצטרפה לתנועת "החלוץ הצעיר" (תנועת הנוער של "החלוץ"). בגיל 18, לאחר שהשתתפה בסמינריון ראשון של "החלוץ" שנערך בוורשה, הצטרפה להכשרה בצ'רלונה והחלה לפרסם שירים ורשימות בעיתוני התנועה. בשנת 1930 עלתה לארץ ישראל עם חברה לחיים אהרן ויינר (ישראלי) והתיישבה בקיבוץ גבת. לזוג נולד בן יחיד, גרשון.
בקיבוץ עבדה ברגשטיין בעבודת אריזה בעונות בציר הענבים. בנוסף עבדה בתחום החינוך והייתה מדריכת נוער של ילדי גבת בתנועת הנוער העובד. בתחום התרבות ערכה את יומן המשק של גבת, ניהלה חוג לספרות ונשאה הרצאות בנושא. בנוסף נבחרה כנציגה לוועידות הקיבוץ המאוחד וההסתדרות. בהמשך אילצה אותה מחלת הלב לעבוד כתופרת במחסן הבגדים במתפרת הקיבוץ.
ברגשטיין כתבה בעיקר שירי ילדים ואלו כתובים מנקודת מבטם של הילדים ועוסקים בהם. רבים מהספרים הכוללים סיפורים ושירים פרי עטה יצאו לאור לאחר מותה. רבים משירי הילדים שלה, וחלק משיריה למבוגרים הפכו לקלאסיים: האוטו שלנו, רצתי, מעגל, ניסע אל השדה, שתלתם ניגונים ועוד ועוד.

הרב משה צבי נריה היה רב, מחנך ומנהיג רוחני, מייסד מרכז ישיבות בני עקיבא. מכונה "אבי דור הכיפות הסרוגות", בשל השפעתו הרבה על עיצוב פניה של החברה הדתית-לאומית, הדוגלת בשילוב של תורה, עבודה ומדינה.
בשנת תר"ץ (1930) כשהוא בן שבע עשרה, נודע לו כי הראי"ה קוק זצ"ל, רבה הראשי של ארץ ישראל פועל להצלת בני ישיבה מרוסיה ומבקש בעבורם סרטיפיקטים (אשרות עלייה). הוא פנה במכתב בקשה מתובל בדברי תורה לבנו של הרב קוק, הרב צבי יהודה זצ"ל, ולאחר זמן קצר קיבל מירושלים אשרת מעבר וכרטיס נסיעה. בכ' תמוז תר"ץ (1930) הגיע לארץ ישראל ומיד עלה לירושלים, ועם ההיכרות הראשונית דבק בראי"ה ובבנו, ופנה להגשמה בציבוריות הישראלית, ברוחו ובחזונו של הרב קוק.
תוך התחברותו לתורת ארץ ישראל של הרב קוק, התוודע הרב נריה לתנועת הנוער "בני עקיבא" שהייתה אז בחיתוליה. ב-י' מרחשוון ת"ש (1940) חרף התנגדויות בתוך תנועתו, עלה הרב נריה עם 13 נערים וייסד את ישיבת בני עקיבא הראשונה במושב העובדים הדתי כפר הרא"ה "אם הישיבות התיכוניות". הישיבה פרצה דרך בכך ששילבה עבודת אדמה ולימודי קודש ביחד. לימים, עקב דרישת ההורים, הוכנסו לישיבה לימודי תיכון (על חשבון עבודת הכפיים), וזאת חרף התנגדותו של הרב נריה.
בשנת תשל"ח (1978) זכה בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לקידומה ופיתוחה של החברה והמדינה.
הרב נריה נפטר בגיל 82, בי"ט בכסלו ה'תשנ"ו (1995), כשהוא מותיר אחריו דור שלם של תלמידים שהפיצו אחריו את תורתו ודרכו החינוכית בעשרות מוסדות ברחבי הארץ. מילותיו האחרונות ביטאו אולי יותר מכל את אהבתו הגדולה לארץ ישראל וקדושתה:
"קר לי! תחממו אותי בדברי תורה! תאחזו בארץ ישראל ובקדושתה. תנו לי להגיד שלום לארץ ישראל ולהיפרד ממנה באהבה, בשמחה וברצון קדושה אני מבקש. קודש קודשים אני מבקש. תנו לי קדושת ארץ ישראל, תנו לי קדושת אהבת ישראל, תנו לי הרגשת קדושת ארץ ישראל. תנו לי הרגשת קדושת עם ישראל!"

חנה סנש הייתה לוחמת ומשוררת יהודייה, מצנחני היישוב, שהתנדבה לשרת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה נגד גרמניה הנאצית. צנחה לשטח הונגריה הכבושה, נתפסה, נחקרה בעינויים והוצאה להורג.
בשנת 1939 עלתה לארץ-ישראל, למדה שנתיים בבית הספר החקלאי לבנות של חנה מייזל שוחט בנהלל, והצטרפה לקבוצת צעירים שהקימו את קיבוץ שדות ים. בתקופה זו אף הדריכה בקן קריית חיים של הנוער העובד והלומד.
ב-1943 התנדבה לצבא הבריטי, והצטרפה לקבוצת צנחנים שנועדו לצנוח על אדמת אירופה, במסגרת המאבק בגרמניה הנאצית. לצורכי התקשורת, השתמשה סנש בשם הצופן "הגר". ב-15 במרץ 1944 צנחו חנה סנש וחבריה בקרואטיה, ליד הגבול ההונגרי, שם הצטרפו לקבוצת פרטיזנים מקומית. ביוני 1944 חצתה את הגבול להונגריה ונתפסה על ידי חיילים הונגרים. היא נשלחה לכלא בבודפשט, עיר הולדתה, שם נחקרה בעינויים.
סנש הועמדה לדין בבית דין צבאי הונגרי באשמת ריגול ובגידה במולדת (שהרי נולדה בהונגריה), אך עוד קודם שהסתיים משפטה הוצאה להורג, ב-7 בנובמבר 1944 בהיותה בת 23. בבגדיה של סנש נמצאו לאחר מותה שתי פתקאות. באחת היא כתבה מספר חרוזים, בהם היא חזתה את קיצה, ובשנייה נכתבה בקשת סליחה מאמה. סנש ניהלה יומן עד יומה האחרון. יומן זה יצא לאור בעברית ב-1946.
את שיריה כתבה סנש בחשאי וכולם התגלו רק לאחר מותה. שניים משיריה הנודעים הם "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה", המוכר יותר במילותיו "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם".
דמותה של חנה סנש משמשת מופת, ודורות חונכו עליה. סנש הפכה לסמל בהקרבתה למען מדינה עברית ובעמידתה האיתנה בעינויי השבי. שיריה, מכתביה והכתבים הרבים שהשאירה תרמו למעמדה הסמלי.