גל העלייה הראשון בתולדות ההתיישבות החלוצית בארץ־ישראל נמשך יותר מעשרים שנה (1903- 1882) ובו הגיעו ארצה כ־30,000-20,000 איש. רוב העולים היו בני משפחות דתיות-מסורתיות שפנו לירושלים ולערי הקודש האחרות והצטרפו אל ״הישוב הישן״.
חלק מהעולים היו שייכים לתנועת ״חובבי ציון״, שקמה במזרח אירופה בעקבות הפרעות ודיכוי היהודים, ושביקשה להקים בארץ-ישראל מושבות (״קולוניות״) של עובדי אדמה. עולים אלו, מרוסיה מרומניה ומפולין יחד עם כמה מבני הארץ, הקימו בשנים 1884-1882 עולים מרוסיה, את המושבות ראשון לציון, זיכרון יעקב, ראש פינה, מזכרת בתיה ויסוד המעלה.
בשנים 1891-1890 הגיעו ארצה מרוסיה ומפולין גל שני של עולים, עדיין במסגרת ״העלייה הראשונה״. הם הקימו מושבות חדשות כגון רחובות וחדרה (שלא היו קשורות לברון רוטשילד ולפקידיו).

תגובת השלטון הטורקי

השלטונות הטורקיים (ארץ-ישראל היתה אז חלק מן האימפריה העות׳מנית) נבהלו מזרם העולים ומרכישת הקרקעות על-ידיהם ואסרו את המשך העלייה. מאז הואט זרם העולים והוקמו רק מושבות חדשות מעטות, כגון מוצא (תחתית), באר טוביה (שנקראה קודם לכן קסטינה) ומטולה.
בסוף שנת 1900 העביר הברון רוטשילד את המושבות לטיפולה של חברת יק״א, שהקימה בגליל התחתון בשנים 1903-1901 כמה מושבות, כגון מנחמיה, כפר תבור, יבנאל ואילניה (סמרה).

החינוך והתרבות בעליה הראשונה

עד לעלייה הראשונה החינוך ב"ישוב הישן" כלל כמעט רק לימודי קודש והתרכז סביב ה"חדר" (תלמוד התורה) , הישיבה ובתי הכנסת של כל עדה. בתקופת העלייה הראשונה החל מהפך של ממש בתחומי החינוך והתרבות.
אליעזר בן יהודה התחיל להלחם על כך שכולם ידברו עברית והוסיף מילים לכל צורך.
הקימו בתי ספר עבריים במושבות. בבתי ספר אלה שלטה השפה העברית, שדחקה בהדרגה את השפה הצרפתית, אותה השליטו פקידי הברון.
ובבתי הספר נוספו: "לימודי חול": מתמטיקה, אנגלית, מדעים והם הפכו לחלק בלתי נפרד של הלימודים.

ציונות מעשית בארץ ישראל לפני 1881 – הקהילה היהודית-ציונית ביפו

הציונים הראשונים בארץ ישראל במאה ה-19 לא באו ממינסק או חראקוב, לא מאודסה ולא מפלונסק. הם באו מארצות המגרב ומטורקיה בשנת 1827 והתיישבו ביפו. שמות משפחה כפרג'ון, פריינטה, מויאל, שמחון ואלקיים נעדרו עד לא מזמן מהסיפור הציוני למרות שנטלו בו חלק חשוב. שנת 1881, שנחשבה ע"י ההיסטוריוגרפיה הציונית לשנת ה-0 בפעילותה של התנועה הציונית בארץ ישראל, הינה עובדה מוטעית. כולנו מכירים את אמירתו המפורסמת של הרצל, חוזה מדינת היהודים: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים", אכן, בבאזל נוסדה הציונות המדינית. אך ביפו החלה פעילותה של התנועה הציונית בארץ ישראל. התפתח שם גרעין יהודי ראשון שניהל חיי קהילה עם קריטריונים ציונים-מדיניים לפני הרצל. הקהילה היהודית ביפו, החל משנות ה-30 של המאה ה-19, לא הייתה חלק "מהיישוב הישן".

בשנת 1870 נשלחו ילדי הקהילה היפואית ללמוד בבית הספר החקלאי במקווה ישראל. הם אכלסו את המחזורים הראשונים של בית ספר זה וזאת מטעמים אידאולוגים של חינוך לחברה יהודית החיה מעמל כפיה ומניחה תשתית לעבודת האדמה במדינת ישראל. יפו הייתה במאה ה-19 מרכז היישוב החדש. העולים הראשונים שהתיישבו בה עלו לארץ "לבנות ולהיבנות בה". הם לא היו פליטים חסרי כל. הם לא באו בעקבות פוגרומים, להיפך, הם באו ממשפחות אמידות מהמגרב ומטורקיה שם חיו חיי נוחות עם ביטחון יחסית סביר.
יפו הייתה למרכז היהודי המתחדש בארץ ישראל: פתח תקווה, אם המושבות בשנותיה הראשונות, נשענה על התשתית הכלכלית של יפו, בשנת 1908 נפתח בה המשרד הארץ- ישראלי של ההנהלה הציונית. בראש אגודת "אחוזת בית", שקמה בשנת 1906 עמדו בני המעמד הבינוני-גבוה ביפו, אשר הניחו את הבסיס להקמת העיר העברית הראשונה בארץ ישראל המתחדשת- תל אביב.