אישים בעלייה הראשונה
אליעזר בן יהודה
(1858-1922)
בן יהודה היה הראשון שראה בחידוש העברית תנאי להצלחת המפעל הציוני. השפה העברית תהפוך אותנו לעם. הוא פרסם מאמרים ועיתונים בנושא ופעל במסירות ובחלוציות כדי להכניס את הנושא לתודעה. פעל למען דיבור עברית בתוך המשפחה, במערכת החינוך, בעיתונות (ייסד את עיתון "הצבי") ייסד אגודות לחידוש השפה וכתב מילון.
חזונו התממש במושבות של העלייה הראשונה והעלייה השנייה ברחבי הארץ (ולא בירושלים מקום מגוריו, שם עוררה עליו פעולתו לא מעט מתנגדים). במושבות הוקמו בתי הספר העבריים, שם הפכה העברית ללשון שבה מתנהלים ענייני הציבור ושם הפכה לבסוף ללשון מערכתית ולאומית.
הארץ והלשון"
הלל יפה
(1864-1936)
ד"ר ר. כנצלסון, מנהל קופת חולים עממית במושבות
הלל יפה היה רופא המושבות בתקופת העלייה הראשונה, חוקר, איש ציבור ונציג "חובבי ציון" בארץ ישראל.
ד"ר הלל יפה נולד בשנת 1864 באוקראינה. בצעירותו הצטרף לפעילות ציונית בגולה, ועלה ארצה בשנת 1891. הוא שימש כרופא בטבריה, בזכרון יעקב, ביפו ובחיפה, והיה מראשוני חוקרי מחלת הקדחת בארץ ישראל.
הוא עשה חיל בזכרון יעקב ונודע בעיקר בטיפולו המסור באנשי חדרה, מוכי המלריה. הוא ביקר במושבה חדרה לפחות פעמיים בכל שבוע, והצליח לרפא מקצת מהאנשים, למרות אחוז התמותה הגבוה.
בשנת 1895, שנתיים לאחר שהפך לרופאה של המושבה זכרון יעקב, קיבל יפה הצעה להיות נציג "חובבי ציון" בארץ ישראל, הצעה שפתחה פרק נוסף בחייו, מנהיג.
כך בנוסף למחקר, ולריפוי עסק בעבודה קהילתית ובפוליטיקה. הוא השקיע ביחסי ציבור, גיוס תרומות והפצת רעיונות ציוניים. הוא נסע לאירופה על מנת לגייס כספים למטרות שונות, כגון הצלת בית הספר העברי הראשון לבנים ביפו, אשר עמד על סף קריסה וכדברי יפה: "הרעיד שמים וארץ בעזרת מכתביו לברון".
ישראל בלקינד
(1861-1929)
מייסד תנועת הביל"ויים, מחלוצי העלייה הראשונה. מייסדה של גדרה, המושבה הביל"ויית הראשונה, ומחנך עברי שפעל רבות למען החינוך בארץ ישראל.
בעת לימודיו באוניברסיטה, בשנת 1882, כינס קבוצת צעירים והקים את תנועת ביל"ו לעידוד העלייה לארץ. פירוש שמה של התנועה הוא ראשי תיבות של הפסוק "בית יעקב לכו ונלכה"(ישעיהו ב', ה).
ביוני 1882 הנהיג בלקינד קבוצה של 14 ביל"ויים שעלו ארצה, מאורע שציין את תחילת העלייה הראשונה. תחילה הם עבדו בחקלאות בבית ספר מקווה ישראל, והתגוררו בבית ששכרו במרכז פרדסייפו. מאוחר יותר עבר בלקינד לראשון לציון, אך נאלץ לעזוב אותה בשנת 1884, לאחר שהואשם בארגון התנגדות לפקידי הברון רוטשילד. הוא הקים את גדרה, המושבה הביל"וית הראשונה, אך מעולם לא הסתגל לחיי החקלאות ועזב.
בלקינד היה אחיה של אולגה חנקין – אשתו של יהושע חנקין, ואחי אמו של אבשלום פיינברג – ממקימי מחתרת ניל"י.
יהושע חנקין
(1864-1945)
בן למשפחה חלוצה שעברה מיפו לראשון לציון, שם הייתה באפשרותה היכולת להגשים את חלומה לעבד את אדמת הארץ. ביתו היה הבית הראשון שהוקם במושבה. ידיעותיו בחקלאות איפשרו לאביו להשאר עצמאי בנחלתו ולא לשקוע בחובות, כמו יתר האיכרים, שנכנעו לתכתיבים של פקידי הברון רוטשילד. בראשון לציון התעמתה משפחת חנקין עם פקידות הברון שדרשו מכל האיכרים במושבה לחתום על הסכם כתנאי להישארותם במקום. משפחת חנקין, שעמדה בסירובה לחתום על ההסכם, לא הייתה מוכנה לעזוב את המושבה. אך בעקבות פנייה של נציג "חיבת ציון" לאולגה בלקינד, ארוסתו של יהושע חנקין, בבקשה לשכנע את המשפחה לעזוב, עברה המשפחה למושבה גדרה, שלא פעלה בחסות הברון ופקידיו, שם נישאו בני הזוג. בגדרה יצרה המשפחה קשרים טובים עם הערבים בסביבה. יהושע למד ערבית והיה אורח קבוע אצל הפלאחים ובעלי הקרקעות הערבים, למד את מנהגיהם והכיר אותם מקרוב.
חנקין חזר ליפו ולפעול משם למען גאולת האדמות – כלומר קניית אדמות מערבים ומכירתן לצורך התיישבות יהודית. במסגרת "גאולת האדמות" רכש חנקין את האדמות עליהם הוקמו רחובות, חדרה, מורחביה, 51,000 דונם בעמק יזרעאל שעליהם הוקמו היישובים נהלל, כפר יחזקאל, תל יוסף ועין חרוד. רכש את אדמות עמק חפר, אדמות הקיבוץ רביבים ועוד. ב-1932 התמנה למנהל חברת הכשרת היישוב.
ב-20 שנות חייו האחרונות היה מעורב ברכישתן של קרקעות בהיקף של כ-600,000 דונם.