פתח תקוה וראש פינה
"התלם הראשון"
ביום ראשון, ז' בחשוון תרל"ט, 1878, החלו המתיישבים הראשונים בעבודה ובטקס חגיגי חרשו את התלם הראשון באדמת המושבה ובו החלה למעשה העלילה המופלאה של עבודת האדמה בארץ ישראל כערך וכאורח חיים. אדמות המושבה נרכשו בחודש אב, תרל"ח מבעלי אדמת הכפר הערבי אומלבס. על מייסדי פתח תקווה, אם המושבות, כתב ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל דוד בן-גוריון את הדברים האלה: "יואל משה סולומון מירושלים, יהושע שטמפפר, אליעזר ראב ובנו יהודה, ודוד גוטמן מהונגריה, היו אנשי חזון ומהפכה, חזו מעבר למציאות הקיימת וייסדו את פתח תקווה, הם נתקלו במכשולים, נרתעו, חזרו והמשיכו… ואמנם תקוותם של המייסדים לא הייתה לשווא. בסופו של דבר קמה המושבה וצמחה ואף התפתחה. ועוד לפני קום המדינה (בשנת 1937) הפכה לעיר בארץ ישראל".
הקמת פתח תקווה הייתה ניסיון חדש וראשוני מסוגו להקים בארץ ישראל מושבה חקלאית כדי להתפרנס מעבודת האדמה וגם "להשיב לתחייה את הארץ השוממה… לעורר בזה את ייעוד לאומיותנו". רעיון זה היה נועז וחדש באוירה של יהודי הישוב הישן שרובם חיו בירושלים והתפרנסו בעיקר מכספי תרומות של קהילות היהודים בחוץ לארץ. אחד המנהיגים הבולטים של הרעיון היה יואל משה סלומון מירושלים. אליו הצטרפו בני ירושלים נוספים וכן עולים מהונגריה, ובהם – יהושע שטמפפר ודוד גוטמן. הם חלמו להקים מושבה "אשר יחפצו ליהנות מיגיע כפיהם" במטרה לשפר את "מצבם החומרי או אולי גם את מצבם המוסרי".
המתיישבים סבלו והתמודדו עם בעיות קשות של מלריה, מים וביצות. נטשו את המושבה וחזרו אליה כשאליהם מצטרפים חלוצים נוספים. עם כניסתו של הברון רוטשילד קיבלה המושבה חיזוק משמעותי ובהמשך הצטרפו אליה חלוצי העלייה השנייה.
לדעת דוד בן-גוריון, היישוב היהודי הזעיר שחי בארץ ישראל בתקופת העלייה הראשונה, ולאחר מכן בתקופת העלייה השנייה, המנסה בעמל כפיו להפוך ארץ כאובת אבנים לארץ זבת חלב הוא שיקבע את עתיד האומה ולא מה שיעשה העם היהודי בתפוצות על עשיריו, על מלומדיו ועל הדיפלומטים שלו. בן גוריון יאמר במפורש, מיד לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, כי למעשה הבסיס שעליו מושתתת המדינה הוא התלם הראשון של מייסדי פתח תקווה.
ראש פינה – סיפורה של מושבה
ב-1875 רכש אליעזר רוקח מצפת יחד עם אחדים מחבריו בני היישוב הישן מחצית מאדמות הכפר הערבי ג'עוני, ששכן למרגלות צפת בסמוך לדרך צפת-טבריה, וב-1878 התיישבה במקום קבוצה של 17 משפחות יהודיות מצפת. המתיישבים קראו ליישוב החדש בשם 'גיא אוני', בדומה לצליל היישוב הערבי. מטרת המתיישבים הייתה לשנות את אורח החיים שלהם ולהפסיק להתבסס על כספי החלוקה. אולם בצורת, רעב, מחלות (כולל דֵבֵר, שחיסל את הצאן) והעדר ניסיון מקצועי-חקלאי אילצו את המתיישבים לנטוש את המקום. מרבית המתיישבים ששרדו את המחלות שבו לצפת, שם זכו ליחס עוין מהתושבים, בעקבות הסכסוך האידאולוגי המר שפרץ על עצם היציאה מצפת התורנית, הנסמכת על כספי החלוקה והקמת יישוב חקלאי. רק 3 משפחות נותרו ב'גיא אוני'.
מגיא-אוני לראש-פינה
בשנת 1882, החליטה קבוצה של 30 משפחות חסידים מהעיר מוינשט, ברומניה, לעלות לארץ ישראל ולעסוק בחקלאות. הם הגיעו לגיא אוני שאת אדמותיה קנה הנציג שלהם, דוד שוב, והחליטו לשנות את שם המקום לראש פינה לפי הפסוק (תהילים קי"ח),: "אבן מאסו הבונים, הייתה לראש פינה". שינוי השם רמז על הכוונה להניח את אבן הפינה ולחדש את ההתיישבות במושבה.
המתיישבים שלא היו בעלי רקע חקלאי סבלו מקשיים שונים וממצוקה כספית. ב־1883 נחלץ הברון רוטשילד לעזרת ראש פינה שהפכה למושבה הראשונה אותה לקח תחת חסותו. בתמורה להעברת בעלות על כל האדמות ומבני המושבה לידי הברון, דאג הוא להמשך קיומה ובנייתה ותשלום החובות שצברו. הברון דאג לבניית בית מגורים מרווח לכל משפחה, ולתפעול שירותים שונים במושבה, כדוגמת מורה, רופא, שוחט ורב. השליטה במושבה הייתה בידי פקיד מטעם הברון.
במהלך השנים הוקמו בראש פינה בית כנסת (1887), בית הספר העברי-לאומי הראשון בגליל (1899) שהוקם על ידי יצחק אפשטיין, מפעל ליצור חוטי משי, יקב, בית בד, בית המלון הראשון בגליל ועוד.
בראשית המאה ה-20 הייתה ראש פינה המושבה הרביעית בגודלה בארץ ישראל. בשנת 1900, בעקבות כשלון משטר הפקידות וסכסוכים רבים שהתגלעו בין האכרים לפקידות הברון, העביר הברון רוטשילד את המושבה לחסותה של חברת יק"א, שהייתה כפופה לברון הירש.
1888 נוסח עברי: נח שפירא
בְּמַחֲרַשְׁתִּי
כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי
אֶרְאֶה חַיִּים טוֹבִים
וְלֹא אֶחְסַר מַה בָּהּ;
וּבְקוּמִי מִשְּׁנָתִי
לֹא תָּבוֹא דַּאֲגָתִי
לְבַקֵּשׁ אֶת מִחְיָתִי
עַל צָרְכֵי יוֹם הַבָּא.
לַחֹרֶף מוּכָן כְּבָר,
הָאָסָם מָלֵא בָּר,
קָצְרוּ יָדַי וְלֹא זָר,
עַל אֶרֶץ רַבָּה.
בְּעֹשֶׁר
מִי יִחְיֶה בְּיֹשֶׁר
חַיֵּי שַׁלְוַת הַשְׁקֵט
כָּמוֹנִי – הָאִכָּר?
בְּתֵת יָהּ גִּשְׁמֵי בְּרָכָה,
מָלֵאתִי הַצְלָחָה,
אֲלֻמּוֹתַי אוֹלִיכָה
לְהַחֲיוֹת עוֹלָם בַּבָּר:
כַּסּוֹחֵר, כֶּחָרָשׁ,
כַּמַּלָּח, כַּפָּרָשׁ,
יַחְדָּיו עָשִׁיר וָרָשׁ –
וְכַסְפִּי יָשָׁר.
גיא אוני הוא רומן מאת שולמית לפיד, המספר את קורות חייה של פאניה, הבורחת מפוגרומים ברוסיה, מגיעה לארץ ישראל עם העלייה הראשונה ומתמקמת בגליל העליון. הספר עוסק בקשיים של ראשוני המתיישבים בראש פינה, שנקראה אז "גיא אוני". בשנת 2011 יצא הסרט 'גיא אוני', המבוסס על הרומן, בבימויו של דן וולמן.
יישובי העלייה הראשונה
בת שלמה (1989)
גבעת עדה (1903)
גדרה (מושבת בילויים) (1884)
זכרון יעקב (1882)
חדרה (1891)
יבניאל (1901)
יסוד המעלה (1883)
כפר תבור (1901)
מוצא (1892)
מנחמיה (1901)
נס ציונה (1887)
עין זיתים (1891)
עקרון (1883)
עתלית (1903)
פתח תקווה, אם המושבות (1878)
קסטינה (1896)
רחובות (1890)
ראש פינה (גיא אוני) (1882)
שפיה (1890)
להיות מופת לאחינו בני ישראל בכל מקום שהם
מתוך תקנון המושבה ראש פינה, שנקבע באסיפה כללית בחודש תשרי תרמ"ג (1882):
-
מטרת החבורה – להיטיב את מצבה החומר והמוסרי של המושבה כדי להיות מופת לאחינו בני ישראל בכל מקום שהם, לעודד את לבם… ליישוב ארץ ישראל ובניית הלאום…
-
בני החבורה מחויבים לעבוד ככל יכולתם… לטובת הכלל ולטובת הרעיון של יישוב ארץ ישראל… כל פעולות המסחר ובתי המלאכה יתבססו על יסודות חברתיים, למען ייהנו מהם כל בני המושבה, ולא יאכל איש אחד על חשבון רעהו…
-
עם מותו, חס ושלום, של אחד מבני המושבה, על החבורה להשגיח על אלמנתו ויתומיו ולתמוך בהם ככל יכולתה… אם יימצא אחד מבני המושבה איש רוטן ומתלונן, מחרחר ריב (=סכסכן)… יזהיר אותו הוועד שלוש פעמים, ואחר כך תוכל האסיפה הכללית, על-פי רוב דעות, להרחיקו מנחלתו…
-
בני המושבה לא ייצאו לעבודה בשדה אלא לאחר שיסכימו הרוב איזו עבודה יעבדו ומה יזרעו. בזמן החרישה יחרשו כולם כאחד, בזמן הזריעה יזרעו כולם כאחד… בכל העבודות יעשו כולם יחד…
-
כל אחד ואחד מחויב לעסוק בשמירה, לצאת מן המושבה… ולשמור בלילה כפי שיסדר הוועד. ולא יוכל אף אחד לבטל את השמירה שלו, רק יוכל להחליף עם שכנו או עם מישהו אחר… ולא יוכל לשמור מישהו אחר במקומו עבור תשלום.