בעיר ובכפר

רובם של עולי העלייה הרביעית רצו להמשיך בחיים העירוניים ופנו לערים הגדולות ובראש ובראשונה לתל-אביב, בה נקלטו המון עולים. העיר גדלה בשטחה, הוקמו רחובות חדשים והבניה פרחה והעסיקה אלפי פועלים. רבים מהעולים הקימו בתי מלאכה, מסעדות וקיוסקים. העולים הכפילו את אוכלוסייתה של תל-אביב, שנעשתה אז מעיירה לעיר.

אנשי העליה הרביעית הגדילו גם את מספר התושבים בחיפה, בה הוקמו שכונות חדשות ובמפרץ חיפה החל לקום אזור התעשייה הגדול בארץ. הוקמו מושבות חדשות, ביניהן הרצליה, רעננה, מגדיאל, רמתים, בני ברק ועפולה. בירושלים התרבו השכונות שנוסדו עוד בתקופת העלייה השלישית ונוסדו שכונות חדשות על אדמות שנרכשו מן הכנסייה היוונית.
בנוסף, ההסתדרות הציונית מקימה מפעלים: על אדמות שנקנו על ידי ההסתדרות הציונית הוקמו מפעלים עצמאיים והתעשיה החלה להתפתח. מפעלי נשר ושמן הם מחלוצי התעשייה העברית בארץ ישראל.

לגור במושבה

חלק קטן מעולי העלייה הרביעית פנה להתיישבות פרטית, כלומר קנה קרקעות מכספו ללא קשר עם המוסדות הלאומיים. וכך צמחו מושבות רבות שהתרכזו בעיקר במרכז הארץ ופיתחו את ענף המטעים והפרדסנות.

לגור בקיבוץ

בימי העליה השניה נוסדה "הקבוצה" הראשונה- דגניה: כמה עשרות בודדות של אנשים שחיו כמו במשפחה מורחבת. היתה שותפות מלאה ברכוש, בתוצרת ובצריכה; בימי העליה השלישית הוקמה "הקבוצה הגדולה" שחשבה שהקיבוץ צריך להיות גדול ושיהיו בו מאות חברים. בקבוצה הגדולה הוסיפו על החקלאות עוד ענפי מלאכה, תעשייה ושרותים.

בתקופת העלייה הרביעית הגיע הקיבוץ לידי גיבוש והיווה את מימושה הטהור ביותר של הציונות הסוציאליסטית. הקיבוץ תרם לכיבוש הקרקע ולהרחבת תחומי ההתיישבות העברית, למשימות בטחון, כחלק מארגון כוח המגן העברי – "ההגנה", לקליטת העלייה, לביסוס המשק על כל ענפיו ולמימוש ערכי העבודה העברית.