אישים בעלייה השלישית

"נוער, שמע! מישהו אי שם מחזיק את מאזני חיינו בידיו.
וכפות המאזניים עולות ויורדות, עולות ויורדות.
על הכף האחת – שואת ישראל, תקומת ישראל, ומלחמת ישראל.
ועל הכף השנייה: תככי מסחר ופוליטיקה, והתככים, משקלם כבד מאוד.
נוער, זכור: בבוא השעה, השלך עצמך על כף המאזניים.
השלך עצמך בכוח ובאומץ!
זה יכריע, המאזן ישתנה!
נוער, שמע!"

זאב (ולדימיר) זַ'בּוֹטִינסקי היה מנהיג ציוני, סופר, משורר, מתרגם, פובליציסט ונואם מפורסם; ממחדשי הצבאיות העברית וממקימי הגדוד העברי במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, ויחידת הגנה עצמית של יהודי אודסה; מכונן הציונות הרוויזיוניסטית; ראש בית"ר, מצביא האצ"ל ונשיא הצה"ר- ברית הציונים הרווזיוניסטים; מההוגים היהודים הליברליים הבולטים בעת החדשה.

"בוא יבוא היום ועמי גדול יהא ובן-חורין, וארץ-ישראל תזהר בכל צבעי הקשת של נופה הנהדר – בכוח זיעת אפיהם של בני-עמי. מלאכתי – מלאכת אחד הבנאים, השוקדים על הקמת מקדש חדש לאל יחיד ששמו – עם ישראל"

"כל אשר עברי בקרבנו ניתן לנו על ידי ארץ ישראל; כל השאר אשר בנו – איננו עברי. ישראל וארץ ישראל – חד הן, שם נולדנו כאומה ושם בגרנו. וכאשר באה הסערה והטילתנו אל מחוץ לתחומי הארץ, לא יכולנו עוד לגדול, כפי שלא יוכל לגדול עץ שנעקר מן הארץ, וכל חיינו הוקדשו רק לשמירה על ייחודנו זה שנוצר בארץ ישראל"
('ציונות וארץ ישראל', 1904)

הנרִיֶיטה סֹאלְד הייתה מחנכת, עובדת סוציאלית, סופרת ופעילה ציונית, התגוררה בארצות הברית ולאחר מכן בארץ ישראל. הייתה ממייסדות ארגון הנשים הציוניות "הדסה" ועמדה בראש ארגון "עליית הנוער". ב-1920 עלתה לארץ ישראל כדי לרכז את מחלקת החינוך והבריאות בהנהלה הציונית. היא הקימה את בית הספר הראשון לאחיות בארץ, ומרפאות ציבוריות של "הדסה" הוקמו בכל רחבי הארץ ויצרו את התשתית למערכת הרפואית בישראל. סאלד הייתה היושבת-ראש של הסתדרות הנשים העבריות. ב-1931 נבחרה לאספת הנבחרים השלישית מטעם רשימת "התאחדות נשים לשווי זכויות והסתדרות נשים עבריות", וכן שימשה כראש השירות לעבודה סוציאלית בהנהלת הוועד הלאומי. בין החלטותיה הארגוניות של הנרייטה סאלד, הייתה ההחלטה על הקמת "לשכת סעד" סוציאלית-חברתית (כיום נקראת: מחלקה לשירותים חברתיים) בכל רשות מקומית, וכן פיקוח מקצועי והכשרה מקצועית על העובדים הסוציאליים בתחומה. עד לפטירתה הוקמו 50 לשכות סעד סוציאליות שונות ברחבי היישוב. בפעולתה והחלטותיה אלה התוותה סאלד את עקרון מדינת הרווחה במדינת ישראל.
בשנת 1932, לאחר שהסוכנות היהודית אישרה את רעיון עליית הנוער שהגתה רחה פריאר, התמנתה סאלד לעמוד בראש מפעל זה ושימשה בתפקיד עד יום מותה, דבר שהקנה לה את הכינוי "אם עליית הנוער". מתוקף תפקידה זה הייתה אחראית על קליטת ילדים ונוער שהגיעו לישראל לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ביניהם "ילדי טהראן", והכוונתם למסגרות.
את נושא הפניית "ילדי טהראן" לחינוך המתאים להם, נושא שעורר ויכוח ציבורי, לקחה על עצמה הנריטה סאלד. לגבי הילדים מעל גיל 14 קבעה סאלד כי תינתן להם הזכות לבחור את המסגרת. לגבי השאר, נפגשה סאלד לשיחות עם כ-400 מהילדים, על מנת לברר עמם אישית האם גדלו במשפחות דתיות בפולין, ובכך למנוע מהם את העוול שבשיבוץ לא מתאים.