גל העלייה השנייה נמשך כעשר שנים וחצי (1914-1903), ובמהלכו הגיעו ארצה כ-40,000-35,000 יהודים. העלייה לארץ ישראל הייתה חלק ממהלך הגירה המוני ממזרח אירופה, בשנים אלו הגירו לאמריקה 1.3 יהודים ולארץ ישראל הגיעו 35,000.
הרכב העלייה היה דומה לעליה הראשונה ואכן רוב העולים הצטרפו אמנם ל״ישוב הישן", אולם דווקא הצעירם והצעירות בשנות העשרים לחייהם אשר היו מיעוט הם אלו שפנו להתיישבות החדשה ולחיזוקה.

בשנת 1904, בשנה בה התחילו להגיע העולים, היה עדיין שפל כלכלי בארץ ישראל. ענף הכרמים, שהיה מקור תעסוקה לעולי העלייה השנייה, היה גם הוא במשבר.
החיים בארץ היו קשים ולא כולם שרדו. בשנותיה הראשונות של העלייה השנייה עזבו את הארץ חלק גדול מהעולים שקיוו למצוא בה את ביתם.

1,500 אנשים  עושים היסטוריה!

החלוצים שנאבקו על עבודה עברית במסגרת ״כיבוש העבודה״ והקימו את הישובים השיתופיים הראשונים היו מעטים אך הם יצרו מציאות חדשה בארץ – ההתישבות והחקלאות מתחילים לפרוח!

אותם חלוצים היו בעלי אידאולוגיה פועלית לאומית-סוציאליסטית, אשר גוונים רבים לה. עולם הרעיונות הפועלי החדש כלל את הערכים: "עזרה הדדית, כיבוש העבודה, כיבוש השמירה וכיבוש הקרקע".

מבין הצעירים הללו יצאו מנהיגי הישוב היהודי בשנים מאוחרות יותר, ואף מנהיגי מדינת ישראל בדור הראשון שלה: שלושת ראשי הממשלה הראשונים, דוד בן-גוריון, משה שרת ולוי אשכול, הנשיאים השני והשלישי יצחק בן-צבי וזלמן שזר, וכן אישים כמו ברל כצנלסון, ד״ר ארתור רופין ואחרים.