אישים בעלייה השנייה

א"ד גורדון היה המורה הרוחני לפועלי העלייה השנייה, המנהיג הרוחני של מפלגת הפועל הצעיר.

גורדון האמין כי, "הפרזיטיות הגלותית" והנתק מהעבודה היצרנית הינם הנגע העיקרי ושורש כל הרע שבעם היהודי. לאור זאת, הוא ביקש לחבר את בני העם לעבודת כפיים ולעבודת אדמה, כחלק מרכזי בתיקון הווייתו. לדעתו, העשיה והחוויה (מילה שהוא חידש) הן הקושרות את האדם עם הצדדים העלומים שבטבע ובהוויה, שבהם מקור החזון, השירה ורוח הקודש. הוא ראה בעבודת האדמה ערך מקודש לא רק ליחיד אלא גם לכלל, והאמין שהיא תחבר את העם לארץ ותיתן לו את הצידוק לקיומו בה. הוא דגל באימרה: "ארץ ישראל נקנית בעבודה – לא באש ולא בדם".

דוד בן-גוריון היה איש העלייה השנייה, ראש ההנהגה של "המדינה שבדרך", המוביל והדוחף להקמת מדינת ישראל, הכריז על הקמתה, ולאחר שקמה הנהיגהּ במשך עשור ומחצה עד 1963‏; כיהן כראש הממשלה וכשר הביטחון הראשון של מדינת ישראל והיה ממנהיגי תנועת העבודה.
הראייה הממלכתית של בן גוריון הובילה אותו לפירוק המחתרות ערב מלחמת העצמאות ולהקמת צה"ל.
ב-1906, בעודו בן 20, עלה לארץ ישראל כחלק מגל העלייה השנייה. כעבור שנים, אמר כי היה זה היום הגדול בחייו, ששני לו היה יום שחרור הר הבית במלחמת ששת הימים. בשנותיו הראשונות בארץ עבד בעבודה חקלאית במושבות פתח תקווה, סג'רה, שם היה גם שומר, וכן במנחמיה וזכרון יעקב, בכפר סבא ובחוות כנרת.
הוא הצטרף למפלגה הציונית-סוציאליסטית "פועלי ציון", והיה בין ראשי האגף ה"ימני" במפלגה, אחד מחמשת חברי הוועד המרכזי שלה. ב-1907 במושב השני של ועידת פועלי ציון שהתכנס ביפו הצליח להוסיף למצעהּ את הסעיף: "המפלגה שואפת לעצמאות מדינית לעם היהודי בארץ הזאת" ואף להיבחר (יחד עם ישראל שוחט) לוועד זמני בן שני חברים לארגון מחדש של המפלגה.
בשנת 1917, בעקבות הצהרת בלפור וכיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, היה ממעוררי תנועת ההתנדבות ל"גדודים העבריים" ומראשוני המתנדבים לגדודים. ב-1918 הגיע כחבר גדוד 39 של קלעי המלך בצבא הבריטי למצרים ומשם לארץ ישראל. ב-1919 הקים בן-גוריון, יחד עם ברל כצנלסון, את מפלגת אחדות העבודה, שהייתה איחוד בין מפלגת פועלי ציון ובין "הבלתי מפלגתיים".
בראשית שנות ה-20 הפך בן-גוריון לאחד המנהיגים הבולטים של היישוב. בשנת 1920 נמנה עם מקימי ההסתדרות הכללית, והיה המזכיר הכללי שלה במשך 15 שנה. הוא ראה בהסתדרות, מלבד איגוד מקצועי שיגן על ציבור הפועלים בארץ, גם כלי חברתי וכלכלי שיקים משק עובדים עצמאי. כמו כן, ראה בו מוסד פוליטי שינהיג את ההתיישבות היהודית ויניח יסודות למדינה שתקום.

בוריס (ברוך) ש"ץ היה צייר ופסל יהודי, יוזם ומייסד האקדמיה לאומנות ועיצוב בצלאל בירושלים.
בשנת 1903 נפגש שץ עם הרצל והפך לציוני נלהב. אחד הנושאים שהעסיקו אותו היה מציאת מקורות פרנסה למהגרים היהודים בארץ ישראל, הוא הגה רעיון להכשיר עולים אלו לייצר כלים אומנותיים אותם ייצאו לאירופה. מתוך רעיון זה, שלא נתממש, העלה שץ בקונגרס הציוני של שנת 1905 רעיון להקמת בית ספר לאמנות עברית ולמלאכת מחשבת.

ב-1906 הקים בירושלים מרכז לאמנות, שבהמשך נקרא בצלאל, על שם בצלאל בן אורי, המתכנן והמעצב של המשכן וכליו. שץ אירגן תערוכות של תלמידיו באירופה ובארצות הברית, ואלה היו התערוכות הראשונות בחוץ לארץ של אמנים ארצישראלים. כמו כן אירגן את תא מפלגת פועלי ציון בירושלים ובמסגרתו איגודי עובדים של סתתים ופועלי דפוס (יחד עם רחל ינאית בן צבי וזאב אשור), הטיף לאחדות מעמדית וגאווה מקצועית של פועלים-אומנים וקיבץ סביבו אמנים, אומנים, פועלים ואנשי רוח לקומונת "ירושלים החדשה" (בהם בני הזוג יצחק ורחל ינאית בן צבי, והציירת אירה יאן).