מדינות האו"ם הגיעו למסקנה, כי הבריטים חייבים לנטוש את ארץ- ישראל, וכי יש להקים בה שתי מדינות: מדינה יהודית ומדינה ערבית. ב־29 בנובמבר 1947 נערכה ההצבעה באו״ם, תושבי הארץ ויהודים רבים בעולם האזינו במתח רב למהלך ההצבעה, ששודר ברדיו.
שלושים ושלוש מדינות הצביעו בעד חלוקת ארץ־ ישראל לשתי מדינות, 13 הצביעו נגד, 10 מדינות נמנעו ומדינה אחת נעדרה מן ההצבעה. כך ברוב גדול החליט האו״ם על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל.

החזון הציוני מתגשם

50 שנים לאחר הצגת חזונו של הרצל בהופעתו הפומבית בקונגרס הציוני הראשון, בו אמר כי מדינה יהודית מוכרת על ידי אומות העולם תהיה עובדה ודאית בעוד חמישים שנה, התגשם החלום. רוב מדינות העולם שהיו חברות באו"ם הכירו ב-29.11.1947 במדינה לאום יהודית. הרצל ידע מהתחלה כי החזון של "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים" ניתן למימוש אך ורק אם אומות העולם יכירו בריבונות מדינה יהודית בארץ ישראל, ועל כן פעל במרץ להביא את עניין הלאומי היהודי אל מרכז הבמה הפוליטית הבינלאומית.
כשנתיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, שבה איבד העם היהודי כ-6 מיליונים מבניו ובנותיו בשואת אירופה וכאשר ביבשת זו עדיין נותרו מאות אלפי פליטים יהודים אשר נעו על הנמלים כדי להפליג לארץ ישראל, מולדתם ההיסטורית, ולאחר מאבק צבאי ומדיני קשה לממש את הזכות למדינה עצמאית, החליטה עצרת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל ל-2 מדינות לאום.
מה שהשפיע על ההחלטה היו המפעל החלוצי בארץ ישראל משנות ה-80 של המאה ה-19 ואילך. השגי התנועה הציונית מ-1897 ואילך, השגת הצהרת בלפור ואשרור הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל במנדט הבריטי ב 1922 והמאבק נגד השלטון הבריטי והספר הלבן שהגביל את העליה לארץ בשנות ה-40.

פרוץ מלחמת העצמאות- מלחמת השחרור

יום לאחר שנתקבלה התכנית לחלוקת ארץ־ ישראל בעצרת הכללית של האו״ם, החלה המלחמה מלחמת השחרור. ההנהגה הערבית, שבראשה עמד המופתי חאג׳ אמין אל-חוסייני, קראה להתנגד בכוח למימוש תכנית החלוקה. מנגד, היישוב היהודי קיבל את החלטת האו״ם בשמחה, ועם זאת, פתח בהכנות למאבק ממושך בערבים המתנגדים.
באותה תקופה היו בארץ 600,000 יהודים ולמעלה ממיליון איש ערבים. בכוח היהודי הלוחם השתתפו 50,000 חברי ההגנה, 4000 חברי האצל ו- 1000 לוחמי הלחי.
מצב הנשק היה חמור מאוד, מעט נשקים באיכות ירודה, חסרו לחלוטין תותחים, טנקים ומטוסים.
הכוח הלוחם הערבי היה מורכב מכנופיות ערביות- חבורת לוחמים מקומיים שהוזעקו להצטרף ללחימה בשיטת "הפזעה" (האזעקה- כרוזים ברמקולים בכפרים) ומכוחות סדירים של הלגיון הערבי: הלגיון הוקם על ידי המנדט הבריטי כדי להגן על היישובים הערביים בערב הירדן המזרחי מפני פלישת בדווים. הלגיון היה יחידת צבאית מאורגנת ומאומנת היטב. בנוסף, נעזרו הערבים ב"צבא ההצלה"- בעקבות החלטת החלוקה של האו"ם, החליטה הליגה הערבית לארגן יחידת מתנדבים לעזרתם של ערביי ישראל. המתנדבים הגיעו מעיראק, תימן, סודן וערב הסעודית.

ירושלים במצור

ערב מלחמת העצמאות מנתה אוכלוסיית ירושלים 165,000 נפש. כמחצית מתושבי העיר היו יהודים, 35,000 מוסלמים ו- 30,000 נוצרים. האוכלוסייה המוסלמית והנוצרית היתה ברובה ערבית. ירושלים היתה חזית קשה, הרוגים רבים נהרגו בקרבות על העיר ובדרכים אליה.
ב 20 בדצמבר 1947, יצא המון ערבי מוסת מן העיר העתיקה והעלה באש את המרכז המסחרי היהודי החדש, הסמוך לרחוב ממילא. אירוע זה ציין את פתיחת המאבק הצבאי על ירושלים. ערביי ארץ-ישראל גמרו אומר למנוע את מימוש ההחלטה על חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות והפיכת ירושלים לעיר בינלאומית.
רוב השטח שמסביב לירושלים היה מיושב בכפרים ערביים. ארבעה עשר היישובים החקלאיים היהודיים שמסביב לה, לא יכלו לשמש עורף לעיר והם בעצמם נדרשו למקורות אספקה מן העיר. מים, מוצרי מזון ומוצרי צריכה היה צריך להביא ממרחקים. האספקה זרמה לירושלים באמצעות הרכבת ובמכוניות. אך הכביש מתל-אביב לירושלים, ומסילת הברזל, עברו באזורים שהיו מיושבים בצפיפות בערבים, ואלה התנכלו לתחבורה, שיירות שלמות של אספקה הותקפו בדרך וכל נוסעיהם נהרגו. מצב זה הביא אט אט לניתוקה של העיר, כך שמוצרי מזון, מים תרופות ותחמושת לא הגיעו אליה. ירושלים במצור.