מעטים מול רבים
מהלך המלחמה
השלב הראשון של המלחמה – מתוכנית החלוקה ועד מבצע נחשון (29/11/47- 3/4/48) – התאפיין במאורעות שיזם האויב: הערבים מתפרעים בכל מקום, יוצרים את המהומות ויוזמים את הקרבות. המאבק הקשה בימים אלו, היה על דרכי התחבורה – על הדרך לירושלים, לגוש עציון, לגליל ולנגב. הכפרים הערבים השוכנים בקרבת הדרכים פוגעים כל הזמן בנוסעים, והאספקה, האוכל והנשק לא מגיעים למקומות בהם זקוקים להם מאוד. חלק מהשיירות שעלו לעזרת הנצורים נפלו בדרכם ולא הגיעו ליעד: שיירת נבי דניאל, שיירת יחיעם, שיירת הל"ה, שיירת חולדה ושיירת הדסה. תמונת המצב במרץ 1948 היתה עגומה: יישובים רבים בצפון ובדרום מבודדים, גוש עציון במצור, העיר העתיקה נצורה ומנותקת. שיטת השיירות נכשלה. הישוב היהודי מכנה את החודש "מרץ השחור". דרוש שינוי…
ממגננה להתקפה
בשלב השני של המלחמה – ממבצע נחשון עד הכרזת המדינה (3.4.48- 15.5.48) – הוחלט שהיזמה עוברת לידיים היהודיות. מתחיל ביצוע תכנית ד': מבצעים שמטרתם כיבוש הערים המעורבות, במטרה למוטט את הכוח של ערביי ישראל. במסגרת תוכנית ד', יצאו לפועל המבצעים: נחשון, הראל, אברהם, יבוסי, חמץ, יפתח, ברק, בן עמי, מטאטא, מכבי א, ב'. וכן, התרחשו כיבוש טבריה, חיפה, צפת עכו ויפו. בנוסף, במסגרת תוכנית ד' נפרצה הדרך לירושלים! בתקופה זו קרו כמה מאורעות קשים: אסון שיירת הדסה, קרבות משמר העמק ורמת יוחנן.
חודש הפלישה
השלב השלישי: מהכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב ועד להפוגה הראשונה (15.5.48 -11.6.48). למחרת הכרזת המדינה, בשבת ו' באייר, פלשו חמישה צבאות ערב למדינת ישראל: סוריה, לבנון, עיראק ירדן ומצרים. בעקבות הפלישה, עמדו היהודים מעטים מול רבים: עם 7 מטוסים של צה"ל, מול 45 מטוסים של האויב. 13 טנקים מול 45 של האויב ו- 15 משוריינים מול 237 משוריינים של צבאות ערב. כך מצאה עצמה המדינה הצעירה מתמודדת עם מעט חיילים ומעט ציוד מול כוחות של צבאות מאורגנים, בשלוש חזיתות: בצפון במרכז ובדרום.
חזית הצפון: לחזית הצפון פלשו 3 צבאות: סוריה, לבנון ועיראק . קרב קשה על הדגניות (2 קיבוצים ליד הכנרת דגניה א ודגניה ב'). הסורים הסתערו על הדגניות תוך שהם נעזרים במטוסים ובתותחים בראש הכוח נעו טנקים ומשוריינים ואחריהם התקדם חיל רגליים. מגני דגניה נלחמו בעוז והצליחו להדוף את המתקפה. בקרב על הדגניות החל צה"ל להשתמש בפעם הראשונה בנשק כבד שהגיע מחו"ל. הסורים הצליחו לכבוש את המושבה משמר הירדן וזהו היה הישגם היחיד. הפלישה הסורית נבלמה.
חזית הדרום: המצרים פולשים מדרום, הטור המרכזי והעיקרי שלהם נע לאורך מישור החוף כשמטרתם היא לכבוש את תל אביב. הצבא המצרי מנסה לכבוש בדרך יישובים אך נתקל בהתנגדות עזה ועל כן עוקף את היישובים. קיבוץ יד מרדכי חסם את דרכו לתל אביב. הצבא המצרי פתח עליו בהתקפה עזה, אבדות המגנים היו כבדות ואחרי חמישה ימי לחימה עזה פינו חברי קיבוץ יד מרדכי את קיבוצם. חמשת הימים שבהם החזיקה מעמד יד מרדכי היו חשובים מאוד מכיוון שבזמן הזה הגיעו משלוח של מטוסים לחיל האוויר והספיקו להרכיבם.
חזית המרכז: מרחב ירושלים
הצבא הירדני נחל הצלחה לא מבוטלת: הוא הצליח לכבוש מספר יישובים מסביב לירושלים' ובכך גרם להידוק המצור: גוש עציון, עטרות , נווה יעקב, בית הערבה, רמת רחל. שכונות בירושלים היו מנותקות ונתונות להתקפות. 100,000 תושביה היהודים של ירושלים היו במצור כבד: מחסור במזון, תרופות ומים. כוחות צה"ל ניסו לפרוץ דרך ולהביא אספקה לעיר. התושבים והמגנים היו מותשים. במשך כל חודש הפלישה הורעשה העיר באש תותחים ומרגמות במטרה לשבור את רוחה של האוכלוסייה האזרחית, שהייתה מעורערת מחמת קשיי המצור – ולהביאה לכניעה. הונחתו למעלה מ־10 אלפים פגזים ופצצות, שהרגו ופצעו מאות תושבים, אך האזרחים עמדו בגבורה גם מול ההפגזות. הנסיון לפרוץ אל העיר החדשה נכשל ועיקר המאמצים של הלגיון הערבי כוונו אל העיר העתיקה. בעיר העתיקה היו 1,700 תושבים, מעטים מהם כוח לוחם. בלחץ בלתי פוסק של ירי מרגמות ותותחים נהדפו המגינים מעמדותיהם, היקף הרובע היהודי החל והצטמצם והמצב הלך והחמיר. ביום שישי 28 במאי הוחלט על מו"מ לכניעה; הגברים הבריאים ילקחו בשבי; נשים, זקנים וילדים ישלחו לעיר העתיקה. 293 אנשי הרובע היהודי נלקחו לשבי הירדני.
הפוגה. ושוב לחימה.
ההפוגה הראשונה למלחמה (11.6.48-9.7.48) התרחשה בעקבות פעילות מדינית סביב בעיית ארץ ישראל במועצת הביטחון של האו"ם, בתיווך ברנדוט, אשר דרש הפסקת אש הדדית. צה"ל ניצל את ימי ההפוגה להתארגנות, התאוששות, קליטת לוחמים, אימונים והצטיידות בכלי נשק חדשים. במהלך ההפוגה נסללה "דרך בורמה". ב9 ביולי פתחו המצרים בהתקפה והקרבות חודשו למשך 10 ימים. בקרבות אלו צה"ל היה מאוחד, עם יחידות לוחמים גדולות יותר, בעל יכולת יוזמה ותקיפה ועם חיל אוויר… לאחר הפוגה נוספת התרחש השלב המכריע. בכל החזיתות יצאו לקרבות עזים, שהביאו לניצחון. בדרום – יצאו ל'מבצע יואב' – שפרץ את הדרך לנגב. בצפון – יצאו ל'מבצע חירם', מבצע השתלטות על הגליל. בחזית מול המצרים, יצאו ל'מבצע חורב' ולסיום התרחש 'מבצע עובדה'- השתלטות על הנגב וכיבוש אילת.
הסכמי שביתת הנשק
הערבים היו מעוניינים בשביתת נשק, מאחר שנחלו תבוסות רבות, וחששו מהתפשטות והתרחבות מדינת ישראל. היהודים היו מעוניינים בשביתת נשק בעיקר על מנת להתפנות לקליטה ההמונית שזרמה למדינת ישראל, וגם קיוו כמובן לזכות בהפוגה קבועה ובהכרה של האו"ם במעמדה של מדינת ישראל. כך קרה שבתאריך 20.7.49, הגיעו הצדדים להסכם שביתת נשק. נקבע מנגנון פיקוח של משקיפי או"ם על שביתת הנשק. תוואי "הקו הירוק", שהיה גבולה של ישראל עד למלחמת ששת הימים, נקבע רשמית בהסכמים אלו, כגבול בין ישראל לשטח הירדני.
השיירות
באב אל וואד
מילים: חיים גורי
לחן: שמואל פרשקו
ביצוע: שלמה גרוניך
פֹּה אֲנִי עוֹבֵר. נִצָּב לְיַד הָאֶבֶן,
כְּבִישׁ אַסְפָלְט שָׁחֹר, סְלָעִים וּרְכָסִים.
עֶרֶב אַט יוֹרֵד, רוּחַ יָם נוֹשֶׁבֶת
אוֹר כּוֹכָב רִאשׁוֹן מֵעֵבֶר בֵּית-מַחְסִיר.
בָּאבּ אֶל וָואד,
לָנֶצַח זְכֹר נָא אֶת שְׁמוֹתֵינוּ.
שַׁיָּרוֹת פָּרְצוּ בַּדֶּרֶךְ אֶל הָעִיר.
בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ מוּטָלִים מֵתֵינוּ.
שֶׁלֶד הַבַּרְזֶל שׁוֹתֵק, כְּמוֹ רֵעִי.
פֹּה רָתְחוּ בַּשֶּׁמֶשׁ זֶפֶת וְעוֹפֶרֶת,
פֹּה עָבְרוּ לֵילוֹת בְּאֵשׁ וְסַכִּינִים.
פֹּה שׁוֹכְנִים בְּיַחַד עֶצֶב וְתִפְאֶרֶת,
מְשֻׁרְיָן חָרוּךְ וְשֵׁם שֶׁל אַלְמוֹנִים.
וַאֲנִי הוֹלֵךְ, עוֹבֵר כָּאן חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
וַאֲנִי זוֹכֵר אוֹתָם אֶחָד אֶחָד.
כָּאן לָחַמְנוּ יַחַד עַל צוּקִים וָטֶרֶשׁ
כָּאן הָיִינוּ יַחַד מִשְׁפָּחָה אַחַת.
יוֹם אָבִיב יָבוֹא וְרַקָּפוֹת תִּפְרַחְנָה,
אֹדֶם כַּלָּנִית בָּהַר וּבַמּוֹרָד.
זֶה אֲשֶׁר יֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָלַכְנוּ
אַל יִשְׁכַּח אוֹתָנוּ, אוֹתָנוּ בָּאבּ אֶל וָואד.
בעיית הפליטים
במהלך מלחמת העצמאות ברחו וגורשו מתחום מדינת ישראל מאות אלפי ערבים מקומיים (520,000 עפ"י הערכות מדינת ישראל, 900,0000 עפ"י הערבים). הפליטים עברו להתגורר ביהודה ושומרון, ברצועת עזה ובארצות ערב השכנות (מצרים, ירדן, סוריה ולבנון). רוב הפליטים נאלצו לחיות במחנות פליטים הקיימים עד היום. בשל התבוסה במלחמה ובעיית הפליטים, מכנים הערבים את המלחמה "אל נכבה" = "האסון" / "אל נכסה" = השואה.
הקו הירוק
בעקבות הסכמי שביתת הנשק ב- 20.7.49 נקבע קו הפרדת הכוחות בין ישראל לשכנותיה, על פי פרישת הצבאות בשטח בסיום המלחמה. קו זה סומן במפות בצבע ירוק ולכן הוא מכונה "הקו הירוק". בפועל הפך קו זה לקו הגבול של מדינת ישראל עד למלחמת ששת הימים, 19 שנה מאוחר יותר.