קצת רקע…
עם ישראל כסף לציון בשנות הגולה הארוכות. הכיסופים לשוב לציון הם חלק מרכזי ובלתי נפרד מהאמונה והתרבות של העם היהודי לכל אורך שנותיו ובכל התפוצות. אם כן העם היהודי היה מאז ומעולם ציוני. כיצד ניתן להחליט מתי החלה ציונות?
מבשרי הציונות
מהי ציונות? ומתי היא החלה?
במשך דורות רבים, היתה זיקה בעלת עוצמה אדירה של עם ישראל לארץ ישראל. זיקה זו עיצבה את זהותו של עם ישראל ברחבי הגולה וללא קיומה היו היהודים הופכים לכת דתית ללא זיקה לאומית. מצד שני, אותם חלומות וכיסופים לא תורגמו לתנועת המונים אשר תגרום לעם היהודי לעלות לארץ ולהיות בה עם חופשי. מידי פעם במהלך ההסטוריה היו אנשים פרטיים שעלו לארץ ישראל, אך הדבר לא הפך לתופעה המונית.
מכיסופים – למעשים
מה קרה במאה ה-19 שבעקבותיו הפכו החלומות והכיסופים, לתנועה מעשית? יש היסטוריונים הרואים בגילויי האנטישמיות בשלהי המאה ה-19: פרעות 1882 ברוסיה, גילויי אנטישמיות במשפט דרייפוס – "גפרור" שהצית את להבת הציונות. אך האמת היא ש 2.5 מיליון יהודים עזבו בגלל אנטישמיות את האימפריה הרוסית אך רובם המכריע פנו לארה"ב, קנדה, לטינו-אמריקה, דרום אפריקה, אוסטרליה, ניו-זילנד, גרמניה, אוסטריה, הולנד וצרפת. מיעוט קטן, פחות מאחוז, פנה לארץ ישראל.
ובנוסף, מדוע לא קמה הציונות באירועים חמורים יותר של שנאת ישראל בדורות קודמים כמסעי הצלב, גירוש ספרד, גזירות ת"ח ות"ט? האם שנאת ישראל הייתה תופעה ייחודית של המאה ה-19? ממש לא. להפך, מאה זו הייתה המאה הטובה ביותר של היהודים באירופה המרכזית ובמערבה בשל האמנציפציה (שויון זכויות אזרחי וחברתי- מהלך שהתרחש בשנים אלו בארופה). באופן יחסי היו ליהודים בארופה אפשרויות חדשות להשתלב בחברה הכללית ולהתקדם מבחינה כלכלית וחברתית. החברה האירופאית במאה ה-19, בעקבות ההשכלה, משתחררת מכבלי האמונה הדתית. הדת היא עניינו הפרטי של האדם וכל אדם, תהא דתו אשר תהא, יכול להשתתף בחיים הציבוריים.
יהודי מחפש זהות
הציבור היהודי במרכז ובמערב אירופה ביקש להתמודד עם המציאות החדשה, הליברלית. האדם הפרטי שרוצה להשתלב בחברה אומר לעצמו ולחבריו: אני גרמני בן דת משה או צרפתי בן דת משה. הוא מנסה לאמץ את הכלל של "היה יהודי באהלך ואדם בצאתך". אז מי אני בעצם?
במקביל, במזרח אירופה, בה חיו מרבית היהודים, מנסים לאומים למצוא את זהותם: פולנים נלחמים על זהותם מול גרמנים מכאן ורוסים מכאן. אוקראינים מגלים את תולדותיהם מול רוסים מכאן ופולנים מכאן. הונגרים מגדירים עצמם מול גרמנים מכאן וסלאבים דרומיים ורומנים וסלובקים מכאן – והיהודים בתווך. מה יעשה יהודי המבקש לתת לבנו/בתו השכלה כללית והוא מתגורר בליטא ששפת הממשל בה רוסית, חלק ניכר מהאוכלוסייה דובר פולנית, יש מיעוט דובר גרמנית ואפילו הליטאים מתעוררים ומגלים את לשונם ותרבותם – לאיזו תרבות כללית יחנך את בנו/בתו? כולם מחפשים את הזהות העצמית שלהם ומגדירים את זהותם הלאומית מחדש.
העם היהודי חוזר לדבר בשפה העברית, מחזק את הזיקה והקשר לארץ ישראל ומוצא מכנה משותף להוויה היהודית, מעבר לקיום הדתי. העם היהודי מגדיר את זהותו הלאומית. בתקופה זו אנו מוצאים בצדם של רבנים חולמי ציון כרב יהודה אלקלעי והרב צבי קלישר גם משכילים יהודים חילונים כמשה הס, ליאו פינסקר, הרצל, לילינבלום ונורדאו. הוגי הציונות השונים יוצרים מהפכה מול האמירה כי תמיד יוכלו יהודים להסתדר כיחידים גם במצוקות הגולה וגם בלי הקמת מרכזים יהודיים ציבוריים. הציונות שהחלה במאה ה 19 היא שהפכה את עם היהודי מפרטים בודדים לעם מאוחד, שיש לו מוסדות ציבורים שיוצרים מכנה משותף של כל ההויה היהודית, והיא שהחזירה את העם למולדתו ההיסטורית.
מבשרי הציונות ותנועת "שיבת ציון"
לתנועת חיבת ציון קדמו 'מבשרי ציונות' שהשפיעו על התהוות התנועה הציונית.
במאה ה-19 פעלו ארבעה אנשים הנקראים היום: מבשרי הציונות- הרב יהודה אלקלעי, הרב צבי הירש קלישר, משה הֵס והרב ד"ר יהודה ליאון ביבאס.
המשותף למבשרי הציונות היתה האמונה כי גאולה העם והארץ תגיע בדרך הטבע ולא בדרך ניסית ועל כן פעלו באופן מעשי לשיבת ישראל לארצם.
ההתארגנות המעשית הראשונה למען ישוב ארץ ישראל הייתה על ידי תנועת ״שיבת ציון״ אותה הקים הרב צבי הירש קלישר שהיה המייסד והכוח המניע של התנועה. המסייעים לו בהגות ובמעשה היו הרב אליהו גוטמכר והרב יהודה אלקלעי.
הרב צבי הירש קלישר
בן למשפחת רבנים, כיהן כרב העיר טוהרן.
הרב קלישר ראה בתהליך האמנציפציה ובהתערותם של יהודים רבים בפוליטיקה ובבנקאות העולמיים אות מבשר ואפשרות לייסד מדינה יהודית. לדעתו, גאולת עם ישראל לא תבוא בבת אחת על ידי התערבות אלוהית, אלא היא מורכבת מכמה שלבים ותלויה בשלביה הראשונים ברישיון האומות ובפעולה אקטיבית של עם ישראל לחזרתו לארץ ישראל.
הרב קלישר האמין כי פיתוח חקלאי וכלכלי של ארץ ישראל יאפשר עלייה של המונים. בנוסף, חשב שלהקרבת קרבנות בהר הבית ישנה חשיבות גדולה בתהליך הגאולה, ולדעתו אין כל מניעה הלכתית מלהקריב קרבנות גם בזמננו. יחד עם זאת, לאחר שראה כי רבים הם מתנגדיו בקרב גדולי ישראל בעניין חידוש עבודת הקרבנות, זנח רעיון זה, והתמקד בנושא של חשיבות חשיבות מצוות יישוב ארץ ישראל.
את עיקר הגותו ורעיונותיו בדבר חידוש הישיבה בארץ ישראל מביא בספרו דרישת ציון (1862).
ועידת טהרן
ב -1860, כינס הרב קלישר ועידה למען ישוב ארץ ישראל בעירו טהורן בהשתתפות רבנים חשובים וביניהם הרב אליהו גוטמכר. בעקבות ועידה זו מוקמת בפרנקפורט ״חברה ליישוב ארץ ישראל״ – ארגון מעשי ראשון הפועל למימוש ישוב ארץ ישראל.
ציון תמתי
לחן: היימן קאהן
צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי
לָךְ נַפְשִׁי מֵרָחוֹק הוֹמִיָּה.
תִּשְׁכַּח יְמִינִי אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יָפָתִי,
עַד תֶּאֱטַר בּוֹר קִבְרִי עָלַי פִּיהָ.
לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי!
אַתְּ, כָּל עוֹד אֱחִי, תּוֹחַלְתִּי וְשִׂבְרִי.
עֵת הַכֹּל אֶשְׁכָּחָה – אַתְּ שְׁאֵרִית נִשְׁמָתִי
וְצִיּוּן, אַתְּ – צִיּוֹן, תְּהִי עֲלֵי קִבְרִי!
הרב יהודה אלקלעי
נולד בבוסניה ועלה ארצה בגיל 11. בגיל צעיר הוסמך לרבנות בירושלים. בשנת 1825, כשהיה בן 27 נשלח לשמש רב עיר בקרבת העיר בלגרד שבסרביה, עלה בשנית לארץ ישראל ונפטר בירושלים ב 1878.
בהשפעת עלילת הדם בדמשק ב-1840 פרסם את ספרו "מנחת יהודה", דברי דרשנות ששזורה בהם קריאה לעלייה לארץ ישראל.
פעולותיו למען העלייה לארץ ישראל התבטאה בכתיבת משנתו המדינית והרעיונית בספרים ובפעולות מעשיות של פניה לשלטון העותמאני, לחברת כי"ח ולבנקים במטרה לקדם את הקמת בית לעם היהודי בארץ ישראל, בירושלים ייסד את ״החברה היהודית להתיישבות בארץ ישראל״.
משה הס
סופר והוגה דעות, ממבשרי הציונות הסוציאליסטית וממנהיגיה הראשונים של התנועה הסוציאליסטית באירופה.
את השקפתו הלאומית ביטא הס בספרו "רומי וירושלים הבעיה הלאומית האחרונה" (1862). הלאומיות היהודית אצל הס מתבססת על "הרוח הלאומית" שאפיינה את המדינה היהודית העתיקה. כדי ש"רוח" זו לא תיעלם מן העולם יש לכונן את החיים היהודיים מחדש בא"י, לרכוש קרקעות, לייסד התיישבות חקלאית ומפעלי תעשייה ומסחר. הס לא הסתפק בשרטוט רעיונות מופשטים על יישוב היהודים בא"י, אלא שקד על יישומם בפועל. תכניתו של הס לא יצאה אל הפועל, רעיונותיו לא עוררו הד וספרו זה כמעט ונשתכח, עד שנתפרסם שוב, כעבור שנים, כאשר הקונגרס הציוני הראשון הכיר בספר "רומי וירושלים" כאחד מאבני היסוד של הציונות המדינית.
הרב ד"ר יהודה ליאון ביבאס
הרב ד"ר יהודה ליאון ביבאס (1789 – 1852), מראשוני ההוגים הציוניים, נולד בגיברלטר והיה רבה של קהילת קורפו. פוסק ומקובל, בעל השכלה כללית רחבה, תפיסה מודרנית של תהליכים באירופה ומורהו של מבשר הציונות הרב יהודה חי אלקלעי.
הרב ד"ר ביבאס יצא בקריאה לעם ישראל לחדול מציפייה פסיבית לגאולה. הוא הדגיש כי עלייה לארץ ישראל והתיישבות בה היא זו שתקרב את הגאולה. מלחמת העצמאות של יוון שימשה מופת עבורו באומרו כי מחובתם של היהודים לאחוז בנשק, להילחם כמו היוונים ולכבוש את ארץ ישראל מידי האימפריה העותמאנית כדי להקים בה את מדינתם.
קריאתו של הרב ד"ר ביבאס, לאחיזה בנשק לצורך מאבק לחרות עם ישראל בארצו הייתה בבחינת חידוש עצום. היא קדמה בעשרות שנים למשנתם של שאר מבשרי הציונות. הרב ד"ר ביבאס הקדים במאמריו על הציונות את כתביו ופועלו של הרצל בתחום הציונות המדינית ב-50 שנה. הוא עלה לארץ והתיישב בחברון כשהוא קורא ליהודי ארץ ישראל לבטל את תכנית "החלוקה" ולהתחיל "לעבוד ולהתפרנס בעמל כפיים ובעת הצורך אף לאחוז בכידון".