חיבת ציון

ראשיתה של התנועה

חיבת ציון הוא שם כולל למספר אגודות ציוניות שנוסדו במזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ודגלו בעלייה והתיישבות בארץ ישראל.
תנועת "חובבי-ציון" החלה את דרכה ללא ארגון, באופן ספונטני ומפוזר. קמו עשרות אגודות של "חובבי-ציון" ברוסיה מזרח אירופה ובמרכז אירופה, ללא קשר ביניהן, אך עם מטרות משותפות לכולן. חבריהם האמינו בצורך לעלות לא"י, להתיישב בה ולעבוד את אדמתה, ולהקים בה בסופו של דבר, מדינה יהודית. באגודות אלה היו חברים יהודים בעלי הכרה לאומית מכל הזרמים, החל ממתבוללים ועד לרבנים ידועים, כאשר המכנה המשותף לכולם היה רעיון השיבה לארץ ישראל. שמות האגודות היו: "אחוות ציון", "אוהבי ציון", "בני ציון", "שיבת ציון", "אהבת ציון", "קיבוץ נידחי ישראל", "שארית ישראל", "עזרא" ו"זרובבל".
עד סוף שנת 1881 נוסדו ברומניה למעלה משלושים אגודות של חובבי ציון!

הגורמים להתעוררות "חובבי ציון"

הסופות בנגב: ב 1881-1882 התרחשו בדרום רוסיה פרעות המכונות "הסופות בנגב", שפגעו ביותר ממאתיים קהילות יהודיות בעידודו של השלטון. הפרעות עוררו את היהודים לחפש פתרונות לבעיותיהם. יש שהיגרו לארצות הברית, ואחרים התארגנו בתנועות של "חובבי-ציון" שהתרכזו במציאת פתרון לבעיה הלאומית.
אי מתן אזרחות ליהודי רומניה – המדינה הרומנית, שהוקמה ב-1859 תחת ההבטחה לתת אמנציפציה ליהודים, לא עמדה בהבטחתה וקבעה בחוקתה שרק נוצרים יכולים לקבל אזרחות רומנית. אכזבת היהודים הביאה לחיפוש אפיקים אחרים, מחוץ למדינה הרומנית.
תגובה להגירת יהודים לארצות הברית – החשש מפני התבוללות היהודים שהיגרו לארצות הברית בתוך החברה המקומית, היה בין הגורמים להתעוררות תנועה לאומית, שניסתה להטות את זרם ההגירה לכיוון ארץ ישראל.
הזיקה לארץ ישראל – הרצון הקיים אצל כל היהודים, לחזור לארץ ישראל ולצפות לבוא המשיח. האנטישמיות ברוסיה עוררה מחדש את הרצון לעלות לארץ ישראל ולהקים בה מדינה יהודית.
ההתעוררות הלאומית באירופה – במהלך המאה ה-19 עברו עמי מערב אירופה ומרכזהּ גל של מהפכות לאומיות, שזכו לכינוי "אביב העמים". התעוררות זו עוררה גם ביהודים רגשות לאומיים, והם פנו להקים מדינה יהודית בארץ ישראל.

חזרה לדף הפרק – מבשרי הציונות

אוטו- אמנציפציה

פירוש המילה אוטו-אמנציפציה היא שחרור עצמי. זהו שם ספרו של ד"ר יהודה לייב פינסקר, מראשי חובבי ציון. הספר נכתב על מנת לעורר את יהודי מערב אירופה המתבלולבלים והנלחמים על שיוויונם לריק אולם בפועל עורר את יהודי מזרח אירופה. פינסקר קרא ליהודים, להקים בית לאומי בציון. בשער הספר הביא פינסקר את מאמר חז"ל: "אם אין אני לי מי לי? ואם לא עכשיו – אימתי?". בחיבורו הביא מספר סיבות לשנאת העמים כלפי היהודים:

קרא עוד...

הראשונה – סיבה פסיכולוגית לאומית: לעם היהודי חסרים התנאים הבסיסיים המציינים את הוויתו כעם, ולכן בניו אינם במעמד שווה בין כל העמים. לעם היהודי אין מולדת משלו, הוא חסר "מרכז כובד", ממשלה או נציגים רשמיים. ומאחר שהוא חסר את המרכיבים הללו ישנה סלידה קבועה של עמי העולם מן היהודים. מסיבה זו אין כבוד הדדי בין העמים והיהודים, אלא פחד: היהודים פוחדים מן העמים האחרים שינסו להשמידם, ואילו העמים מפחדים מהיהודים כי אינם מצליחים להשמידם. פחד זה כינה פינסקר "יודופוביה", והגדירו כמחלה שמקורהּ נעוץ במעמדם החריג של היהודים בשל היותם חסרי מדינה

מושבות חובבי ציון

כבר בשנה הראשונה להתעוררות התסיסה הלאומית 1882 – ייסדו העולים, בעזרת האגודות, שלש מושבות: ״ראשון לציון״, ״זיכרון יעקב״, ו״ראש פינה״. בשנה השנייה, 1883 נתוספו אליהן: ״עקרון״, ״יסוד המעלה״, ו״נס ציונה״. המושבות האלה נוסדו ברובן על ידי עולי רוסיה, פולין ורומניה. בשנת תרמ״ד נוסדה ״גדרה״ ־ מושבת הביל״ויים.

קרא עוד...

בתום עשרת השנים הראשונות לתנועה כבר היו בארץ ארבע עשרה מושבות, ובהן כשלושת אלפים חברים. במידה מסוימת יש לצרף גם את ״פתח תקווה״ למספר המושבות שנוסדו בעזרת ״חובבי ציון״, אף על-פי שנוסדה קודם לכן, בשנת תרל״ח, כי המתיישבים הראשונים עזבוה בשנת תרמ״א, אחר שהקדחת הפילה מהם חללים רבים, והמושבה התחדשה בשנת תרמ״ג ע״י חובבי-ציון עולי ביאליסטוק.

ועידת קטוביץ (1884)

ועידת קטוביץ התקיימה בהשתתפות נציגים של ״חובבי ציון״ שבאו מארצות רוסיה, שלזיה, רומניה, פולין, גרמניה וצרפת. הדיונים החלו ביום ההולדת המאה של השר משה מנטיפיורי. לכבוד הנדיב והוחלט לקרוא לתנועה החדשה בשם ״אגודת מונטיפיורי״ או ״מעשה הצדקה למזכרת משה לטובת ישוב ארץ הקודש״.

קרא עוד...

החלטותיה של הועידה היו: א. המשך מפעל ההתיישבות בא״י ב. הקמת קרן מרכזית ע״ש: סיר משה מונטיפיורי שמטרתה: איסוף כספים לתמיכה במושבות בא״י. הקרן נקראה ״קרן מזכרת משה״; ג. השתדלות בפני השלטונות התורכיים שיתירו ליהודים להתיישב בארץ. בועידה נבחרו הרב שמואל מוהליבר לנשיא הכבוד של התנועה והד״ר ליאון פינסקר לנשיא או יו״ר, ולמזכירו מ.ל. לילינבלום.

ועידת וילנה (1889)

הוועידה השלישית של חובבי ציון, והאחרונה לפני הקמת הוועד האודסאי. בוועידה זו החליטו לבחור הנהגה אחרת לתנועה במקום פינסק ולילנבלום על מנת שתיהיה חותמת יהדות נאמנה על התנועה.

קרא עוד...

אחת ההחלטות שנתקבלו בוועידה זו היתה ״לשלוח איש לתור את הקולוניות״ (הישובים החדשים בארץ ישראל). הרב מוהליבר קיבל על עצמו את הנסיעה לארץ הקודש ובשובו פירסם את מסעותיו ומסקנותיו במאמר מיוחד ומפורט.

יסודה של תנועת חיבת ציון – מתוך הטלוויזיה החינוכית

משה לייב לילינבלום

היה מראשי תנועת ההשכלה ברוסיה, שפרעות "הסופות בנגב" שינו את גישתו. הוא חדל להאמין בהתבוללות וראה בזרותם של היהודים במדינות השונות את הבעיה היהודית. הוא האמין שהפתרון לבעיית היהודים הוא ארץ משלהם.
עיקר טענותיו של לילינבלום היו: האנטישמיות לא תחלוף, שנאת היהודים החריגים תתקיים תמיד.

קרא עוד...

היהודים נפגעו בגלל עליית מעמד הפועלים, שראה ביהודים מנצלים וגנבים. הרפורמה בדת, ההתבוללות וההשכלה לא פתרו דבר, משום שהיהודים נרדפו על רקע מוצאם, בין שהיו חילוניים או דתיים. ההתבוללות אפשרית כפתרון לבודדים, אך לא לעם כולו. משום כך יש לעלות לא"י.

יהודה לייב פינסקר

היה משכיל יהודי רוסי, מתבולל מאודסה, ששירת כרופא צבאי מתנדב בצבא הרוסי במלחמת קרים וזכה לאות הצטיינות. פרעות "הסופות בנגב" גרמו לשינוי בדרך מחשבתו, והוא פנה לחפש פתרון לאומי לבעיה היהודית.
ב-1882 פרסם פינסקר את אחד החיבורים המכוננים בתולדות הציונות, הספר "אוטואמנציפציה", במטרה לעורר את יהודי מערב אירופה העשירים לסייע בהקמת תנועה לאומית. הספר עורר בעיקר את יהודי מזרח אירופה הסובלים.

הרב שמואל מוהליבר

רבה של ביאליסטוק. היה מגדולי רבני רוסיה וממייסדי האגודות הראשונות של "חיבת ציון".
הרב מוהליבר קרא לשיתוף פעולה בין המשכילים לבין שומרי המצוות. פעל להשפיע על המנהיגים החילוניים למנוע פגיעה בדת ובחלוצים הדתיים ומאידך ניסה לקרב לרעיון חיבת ציון ויישוב הארץ את הרבנים והציבור המסורתי.

קרא עוד...

היה אחד הראשונים שהתעוררו לקריאת השעה, והתמסרו כליל לרעיון ישוב ארץ ישראל,. מיד אחרי פרעות 1881 נסע ללבוב, כדי להשפיע על מנהיגי הציבור שם לעשות פעולה בנושא ישוב א״י. שם התוודע לאוליפנט, האנגלי הידוע, שפעל הרבה בחברת ״כל ישראל חברים״. דבריו הנלהבים עוררו את העסקנים בפריס, שעזרו לו אחרי כן למצוא פתח ללב הברון אדמונד רוטשילד, ״הנדיב הידוע״, שבעבודתו וצדקתו הירבה לעשות לטובת הישוב. בשובו מלבוב סר הרב מוהליבר לוורשא, ושם ארגן אסיפה, מתוכה נוסדה האגודה הראשונה ל״חובבי-ציון״. נלוו אליו אז שניים מגדולי הרבנים: רבי אליהו חיים מייזל מלודז׳ ורבי יוסף בר סולובייצ׳יק מבריסק; שלשתם יחד חתמו על ״קול־קורא״ אל העם לתמוך בעניין ישוב ארץ ישראל.

חיבת ציון