ניל"י הוא ארגון ריגול מחתרתי אשר פעל בארץ ישראל בשנות מלחמת העולם הראשונה. ראשי התיבות של שם הארגון הם : נצח ישראל לא ישקר.
הארגון, שמנה בשיאו פחות מ-30 חברים פעילים, עסק בעיקר בריגול, בניסיון לסייע לצבא הבריטי לכבוש את הארץ מידי האימפריה העות'מאנית. בנוסף לפעילות הריגול, עסק הארגון גם בהברחת כספים מחו"ל ליהודי ארץ ישראל, ובהמשך גם בניסיונות להשיג הישגים מדיניים. לאחר כשנתיים של פעילות חשפו העות'מאנים את רשת הריגול. חלק מראשי הרשת נתפסו והוצאו להורג וכמה מאנשיה נשפטו לעונשי מאסר.
מייסדיו וראשיו של ארגון ניל"י היו מבני המושבות: אהרן, אלכסנדר, ושרה אהרונסון, אבשלום פיינברג, יוסף לישנסקי, נעמן בלקינד ואחרים. הם קיוו כי על-ידי הגשת הסיוע לצבא הבריטי, שעלה ממצרים לכבוש את ארץ-ישראל מידי הצבאות התורכים והגרמנים, לאחר הנצחון, יקבלו היהודים מהבריטים את ארץ-ישראל לעם ישראל.

אז למה לתמוך באנגלים?

המניע העיקרי להחלטתם להקים את ארגון הריגול לטובת בריטניה היה התעללותם של השלטונות התורכיים ביהודי הארץ. ניל"י, פעל תוך התנגדות של רוב יהודי הארץ, וביניהם אנשי המושבות, שמהן יצאו חברי ניל"י, אשר חששו מנקמתם האכזרית של התורכים אם יתגלו פעולותיה.
אהרן אהרונסון, היה הרוח החיה של ניל"י והאחראי לקשרים הפוליטיים עם הבריטים. הוא יצא בחשאי מן הארץ והגיע לאלכסנדריה של מצרים ומשם הדריך את פעולות האירגון. כאשר גירשו התורכים את יהודי יפו-תל-אביב, במארס 1917, וסכנת מוות מרעב וממגפות רחפה עליהם, העביר ארגון ניל"י את הידיעה על התעללות התורכים במגורשים אל מוסדות התנועה הציונית העולמית. בעקבות פניות לעזרה ולהשתדלות מתאימה הופסקו הרדיפות ואף הועברה עזרה כספית לנצרכים.

חיסול המחתרת

בשנת 1917 נתגלה הארגון במקרה. יונת-דואר שנשלחה מתחנת הנסיונות בעתלית עם ידיעה לבריטים, נתפסה על-ידי התורכים והם פתחו במסע אימים וטרור נגד היישוב היהודי. רבים מחברי ניל"י נתפסו ועונו קשות. שרה אהרונסון התאבדה ביריה לאחר שעונתה בידי חוקריה האכזרים ולא נשברה. בלקינד ולישנסקי נתפסו והוצאו להורג. אבשלום פיינברג נהרג בדרכו למדבר סיני לחצות את קווי החזית לצד הבריטים. קברו נתגלה לאחר מלחמת ששת הימים ליד רפיח. בעקבות גילוי רשת ניל"י רדפו התורכים גם את חברי ה"שומר", אף שהיו ממתנגדי ניל"י. עשרות מהם נאסרו והוגלו לדמשק.
בתום מלחמת-העולם הראשונה המשיך אהרון אהרונסון בפעולה הציונית המדינית לגבי ארץ-ישראל. באחת הנסיעות שלו מאנגליה נספה בתאונת-מטוס מסתורית. נסיבות התאונה לא נתבררו עד היום.

הצהרת בלפור

תרגום חזונו הציוני של הרצל למציאות מדינית

בי"ז בחשון תרע"ח, 2.11.1917, חמישה שבועות לפני כיבוש ירושלים על ידי הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, שלח שר החוץ הבריטי הלורד ארתור ג'יימס בלפור הצהרה בכתב ממוענת ללורד ליונל וולטר רוטשילד שהתבקש להעבירה להסתדרות הציונית. הצהרה זו, שהכילה 117 מילים, עסקה בשני נושאים: הכרה בזכויותיהם של יהודים בארץ ישראל והכרה ביהודים כעם.
הצהרה זו ניתנה בעקבות הצעה שהגיש ד"ר חיים ויצמן, שכללה דרישה להכיר בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, בזכותם של יהודים להגר אליה וכן בקשה להעניק מעמד מוכר למוסדות התנועה הציונית בארץ ישראל. יש לציין כי הצהרת בלפור הייתה מצומצמת בהשוואה להצעתו של ד"ר חיים ויצמן אך העיקר היה שמעצמה גדולה כבריטניה מכירה בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל והכרה רשמית בתנועה הציונית כמייצגת שאיפות אלה.
הצהרת בלפור מהווה אבן פינה בתולדות הציונות. מדובר בניצחון פוליטי ומוסרי משום שעתה ניתנה הכרה בינלאומית במטרות הציונות ובזכות העם היהודי לשוב לארצו.

אין ספק שהיו נקודות תורפה בניסוח מסמך זה, כגון:
א. המונח "בית לאומי" שנכלל בהצהרה פחות מחייב מהמונח מדינה.
ב. ההצהרה דיברה על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל ולא על ארץ ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. כלומר, ניתן להבין כי הקמת ישויות מדיניות או לאומיות נוספות בארץ ישראל באה בחשבון.
גם הגורמים למתן ההצהרה היו מגוונים. לצד שיקולים ערכיים והערכה לד"ר חיים ויצמן על תרומותיו כמדען לאימפריה הבריטית היו גם שיקולים מדיניים כלכליים ואסטרטגיים של האימפריה הבריטית.
למרות כל נקודות התורפה העניקה הצהרה זו יוקרה רבה לתנועה הציונית. היו שהשוו אותה להצהרת כורש (538 לפני הספירה) שאפשרה את שיבת ציון והקמת בית שני. היו כאלה שראו בה אתחלתא דגאולה והיו אחרים שראו בה התגשמות חזונו של הרצל בדבר הקמת בית לאומי ליהודים בדמות מדינה מוכרת מאומות העולם.