המלחמה בצפון ובדרום
חזית הצפון – המלחמה ברמת הגולן
ב-7 באוקטובר הסורים נבלמו בחלק הצפוני (קרב עמק הבכא), אבל הטילו דיוויזיה משוריינת נוספת באזור כודנא, וחדרו בחלק המרכזי עד למרכז הגולן (חושנייה ונפח). בחלק הדרומי התקדמו הסורים אל מעברי הירדן, והגיעו מעבר לקצביה במורד דרך יהודיה (כביש 87) ומושב נוב. מרחק 7 ק"מ מים כנרת. אך עם 2 אוגדות שהצטרפו ללחימה בגולן לעת ערב נבלמו הסורים. למחרת ב-8 באוקטובר החלה מתקפת הנגד הישראלית בדרום רמת הגולן.
שלוש אוגדות ישראליות תקפו באופן מתואם את הדיוויזיה הסורית ודחקו אותה. ב-9 באוקטובר אוגדת איתן בלמה מתקפת שריון גדולה. ב-10 באוקטובר הושלמה הדיפת הסורים מכל השטחים שכבשו בתחילת המלחמה, למעט מוצב החרמון, לאחר שהסורים איבדו כ-900 טנקים.
קרב עמק הבכא
קרב עמק הבכא היה אחד מקרבות הבלימה הקריטיים כנגד התקפות הצבא הסורי בימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. בקרב זה ניסו כוחות שריון וחי"ר סוריים להבקיע את קו החזית בצפון רמת הגולן. בזכות קרב בלימה שנוהל על ידי מפקד גדוד 77 של חטיבה 7, תא"ל (מיל') אביגדור קהלני, נכשלה מתקפת הצבא הסורי והושמדו כ- 300 טנקים סוריים. צה"ל איבד 76 לוחמים ולזכרם הוקמה במקום אנדרטה.
יחד היינו מהלכים בלילה ההוא, מוצאי יום הכיפורים, דוב ואני, בדרכנו אל נקודת האיסוף, ויחד נדחפנו אל האדמו"ר אותה שעה, קרוב לחצות, בקידוש לבנה שעשו חסידים של אמשינוב. רמזו לנו החסידים שבעל מופתים הוא האדמו"ר, וברכתו עושה רושם. קרבנו אליו, והחסידים דוחקים אותנו מכאן ומכאן, מטים אוזן לשמוע מה יאמר.עד ששמעתי: דוב נפל.
מאותה שעה לא נראתה לי עוד דמותו של הזקן.
מתוך הספר 'תיאום כוונות' / חיים סבתו
מוצב המזח
חטיבה: "ידוע שהדפתם"
מעוז המזח: "שלילי, הרבה פצועים ומספר הרוגים, זקוקים לעזרה מיידית"
מעוז המזח היה ה'מעוז' האחרון שהחזיק מעמד מבין קו התעלה. הוא עמד מול התקפות המצרים במשך שמונה ימים מבודד בגזרה מבלי שהיה שניתן לחבור אליו. מבין 42 החיילים שלחמו במעוז מפתיחת המלחמה ואילך (והקצינים שהצטרפו למצבת הלוחמים) נותרו כשירים 16 לוחמים בלבד. המוצב החליט להכנע.
מי ידע שכך יהיה
מילים ולחן: עוזי חיטמן
ביצוע: בעז שרעבי עם עוזי חיטמן
זה לא חלום
עוד יבוא היום
יום לו חיכינו
אלפיים שנה
המלחמה האחרונה.
עוזבים את הבית
עוזבים את החברים
לובשים מדי זית
והולכים לימים אחרים.
מי ידע שכך יהיה
שבכמה לילות ללא אמא
תהפוך מנער ותהיה
לבחור מסתער קדימה.
חזית הדרום – 14 המוצבים
בזירת הדרום בחצי האי סיני ניצבו כוחות צה"ל על קו המים של תעלת סואץ – תעלה מלאת מים ברוחב של 180 עד 220 מטר ובעומק 16 עד 20 מטר – שמנעה מעבר ישיר ונוח בין הגדות. לאורך חזית התעלה ישראל הקימה החל משנת 1968 את קו בר-לב שהיה מערך של ביצורים המורכב משתי שורות של מוצבים – "מעוזים" על קו המים ו"תעוזים" בעומק המערך. ערב המלחמה קו בר לב היה מאויש בחלקו: 14 מעוזים מתוך 30 היו מאוישים, ובהם כ-500 חיילים ישראליים. לאורך תעלת סואץ הקימה ישראל סוללות עפר גבוהות עד לגובה של 25 מטר שנערמו בזווית של 45 עד 60 מעלות שמנעו מעבר כלי רכב. מהנדסים ישראלים העריכו שיידרש למצרים זמן רב לפרוץ פתחים בסוללות אלה, זמן שהיה מספיק להזעקת התגבורת מעומק המערך.
המצרים תוקפים
בחזית הדרום התייצבו מול תעלת סואץ שתי ארמיות שכללו כ-1,700 טנקים וכ-2,000 קני ארטילריה. בצליחת התעלה השתתפו חמש דיוויזיות חי"ר מצריות, שהתבססו לאורך גדתה המזרחית, ברצועה שרוחבה בין 3 ל-4 ק"מ. בעזרת תותחי מים מוססו הפורצים מקטעים בסוללת העפר שבגדה הישראלית של התעלה. ההתקפה בוצעה תחת מעטה ההפתעה ולכן לא נתקלו הכוחות התוקפים בהתנגדות ממשית מצד צה"ל.
חיילי המילואים מצטרפים
מול הכוחות המצריים עמדה אוגדת סיני עם 7 סוללות ארטילריה, כאשר רק חטיבת טנקים אחת (חטיבה 14) שחנתה בקו המעוזים ו-457 לוחמים ב-20 מעוזים נמצאים בחזית. 200 טנקים נוספים של אוגדה 252 היו בסיני, אך הם היו רחוקים מכדי מתן מענה מהיר. רק לאחר הגעתם של כוחות המילואים, בסיוע נרחב של חיל האוויר, בלמו מתקפה בקרב ואדי מבעוק בקרב ה-14 באוקטובר. המצרים איבדו במהלך זה 200 טנקים, לעומת 20 טנקים שאבדו לצה"ל. תבוסה זו של המצרים נתנה אור ירוק לפתיחת צה"ל במתקפה.
