בנימין זאב הרצל (תיאודור ) נולדב-2 במאי 1860 בבודפשט שבהונגריה להוריו ז'אנט ויעקב. הוא גדל בבית אמיד, קיבל חינוך יהודי בסיסי וחונך ברוח תנועת ההשכלה, שאפיינה את יהודי מרכז אירופה באותה תקופה. לאחר מותה הפתאומי של אחותו פאולינה ב-1878, עבר הרצל עם הוריו לוינה שבאוסטריה, שם קבל בשנת 1884 תואר ד"ר למשפטים. הוא עבד במשך תקופה קצרה במקצוע זה בוינה ובזלצבורג, אך לאחר שנה, הוא החליט להתמסר לאהבתו הגדולה- הכתיבה. היה עיתונאי, משפטן, סופר, מחזאי ומדינאי.
בשנת1891 היה הרצל לכתב בפריז של העיתון הווינאי החשוב "נויה פרייה פרסה". במהלך עבודתו, הוא נחשף לאווירה האנטישמית ההולכת ומתגברת בצרפת; יותר ויותר העיקה עליו השאלה היהודית, והוא חפש דרכים שונות להתמודד עמה.

מדינת היהודים

לאחר משפט דרייפוס ב- 1894, הרצל החל להבין שהשאלה היהודית מחייבת פתרון לאומי ופוליטי. הוא סבר שרק על ידי הקמת מדינה לעם היהודי, תיפתר מצוקת היהודים ותיעלם האנטישמיות. את חזונו הציוני החדש הוא הציג במלואו בחיבורו "מדינת היהודים" שהתפרסם בפברואר 1896. הופעת החוברת עוררה ויכוח סוער. האליטה המשכילה דחתה את תכניתו של הרצל, הן בשל טעמים אידיאולוגיים והן בשל טעמים מעשיים. לעומתה ההמונים היהודים אימצו לחיקם את רעיונותיו וראו בו את דמות משה רבנו המודרני.

ציונות מדינית

הרעיון הציוני כבש את הרצל. הוא ניהל מגעים דיפלומטיים להפצת תכניותיו ולהשגת צ'רטר (זיכיון מאת הסולטן העות'מני ליישב יהודים בארץ-ישראל). בניגוד לאישים אחרים בתנועה הציונית, הרצל ייחס חשיבות רבה להשגת הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי על ארץ-ישראל, קודם לתחילת ההתיישבות המעשית. ראייה זו היוותה את הבסיס לזרם הציונות המדינית שהרצל עמד בראשו.
בשנת1897 כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל שבשוויץ, שם הוקמה ההסתדרות הציונית העולמית והרצל נבחר לנשיאה. בשנה זו הוא גם ייסד את עיתונו הציוני "דיוולט" בוינה.

העם מצטרף

מאז כינוס הקונגרס הציוני הראשון ועד לפטירתו של הרצל, הפכה התנועה הציונית לתנועה מדינית ומעשית, דינמית ומשמעותית. רעיונותיו של הרצל מצאו הד בקרב יהדות אירופה, והגיעו לקהילות היהודים בכל העולם. תמיכת המוני היהודים ברעיונות הציונות השפיעה על התגברות גלי העלייה לארץ ישראל, והיא זו שאפשרה בסופו של דבר את הקמת מדינת ישראל. "חוזה המדינה".
הקונגרס הציוני השישי היה הקונגרס האחרון שבו השתתף הרצל. בריאותו התרופפה מאד עקב פעילותו המאומצת והמתח הנפשי הרב שבו היה נתון, ובכ׳ בתמוז תרס״ד (3 ביולי 1904) הוא נפטר בהיותו בן ארבעים וארבע.

החידוש העיקרי של הרצל

חידושו וחשיבותו ההיסטורית של הרצל לא היו במקוריות רעיונותיו, אף לא בכישרון הביצוע הארגוני שלו, אלא בהישג אחד עיקרי: הרצל היה הראשון שפרץ את מחסום דעת הקהל היהודית והעולמית והפך את עניין הפתרון הלאומי לשאלת היהודים לנושא שמעניין את העולם כולו. עד הרצל דיברו על ציונות בכתבי עת משכילים עבריים שאין להם תהודה רחבה לא בקהל היהודי ובוודאי לא בציבור הלא יהודי. הרצל הפך את הציונות מתופעת שוליים של חיי היהודים בפאתי "תחום המושב" (האזור בו הורשו יהודים לגור ברוסיה עד המהפכה ב1917) לדיון המתרחש על מפת העולם. הוא הביא את העניין הלאומי היהודי אל מוקד הבמה הפוליטית, הבינלאומית ובתוך כך יצר התלהבות עצומה שלא הייתה כמותה לפניו ברחוב היהודי.