אישים בראשית הציונות

חיים  וַיצמן היה נשיאהּ הראשון של מדינת ישראל, מדען, מראשי הציונות. מנהיג זרם הציונות הסינתטית ונשיאהּ הרביעי של ההסתדרות הציונית.
לצד פעילותו המדעית ככימאי, עסק ויצמן בפעילות ציונית מצעירותו. בקונגרס הציוני השישי (1903) תמך בתחילה ויצמן בתוכנית אוגנדה שהציג הרצל, אך כבר במהלך הקונגרס שינה את טעמו והפך לאחד ממתנגדיה החריפים של התוכנית. אף על פי כן, כיהן בוועדת ההיגוי של משלחת החקר שנשלחה למזרח אפריקה לבדיקת היתכנות התוכנית. בשנת 1906, נפגש לראשונה עם הלורד ארתור ג'יימס בלפור, והרצה לו על עיקרי הציונות במרוצת השנים פעל בבריטניה לטובת העם היודי בקרב אנגלים בולטים, בהם מדינאים ועיתונאים. בקונגרס הציוני השמיני, בשנת 1907 בהאג, יצא בקריאה ל"ציונות סינתטית" שתמזג את העבודה הפוליטית עם ההתיישבות המעשית בארץ ישראל. באותה שנה ביקר לראשונה בארץ ישראל.
ב-1917 נבחר לנשיא הפדרציה הציונית באנגליה. באותה שנה הגיש לממשלת בריטניה בשיתוף עם ההנהגה הציונית בבריטניה הצעה שכללה את הדרישה להכיר בזכות העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותם של יהודים לעלות אליה, וכן להעניק מעמד מוכר למוסדות התנועה הציונית בארץ ישראל. ויצמן היה גורם בעל השפעה בדיונים אשר הביאו להצהרת בלפור בסוף אותה שנה.
בשנת 1918, עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, חזר ויצמן אליה בראש משלחת של מנהיגים ציוניים שכונו "ועד הצירים" על מנת לעזור ליישוב היהודי בתחומי הבריאות, החינוך, הסעד וההתיישבות, לקשר ביניהם לבין הכוחות הבריטיים, ולהניח את התשתית לבית הלאומי ברוח הצהרת בלפור.

בקונגרס הציוני ה-12 בקרלסבד, נבחר ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. בתפקידו זה, ייצג את התנועה הציונית בעולם ואת היישוב העברי מול שלטון המנדט הבריטי.
לאחר פרסום הספר הלבן של פאספילד בשנת 1930, השקיע מאמצים רבים כדי לשנות את המדיניות הבריטית, שצימצמה את זכויות היהודים לעלייה ולהתיישבות, וכמחאה התפטר מתפקידו. הוא חזר בו כששיגר אליו ראש ממשלת בריטניה, רמזי מקדונלד, איגרת אוהדת לרעיון הציוני.

ב-1931 לא נבחר לנשיא הקונגרס הציוני עקב מדיניותו, שנתפסה כפרו-בריטית. הוא התייצב בראש הפעולה למען יהודי גרמניה ולעליית הנוער, עד להיבחרו מחדש בשנת 1935. ויצמן תבע מוועדת פיל, שנשלחה לארץ ישראל מטעם ממשלת המנדט, כי יינתן בישראל מקלט למיליוני היהודים הנרדפים בעולם. אז הציע לראשונה את חלוקת ארץ ישראל בין היהודים לערבים. עם פרוץ המרד הערבי הגדול בשנת 1936 שימש כציר במשא ומתן עם גורמים שונים, ובהם נורי א-סעיד, שתיווך בין הצדדים בזמן המרד.

בשנים אלו, לצד עבודתו במפעל הציוני, התמסר ויצמן לעבודה מדעית ב"מכון זיו" ברחובות, שנקרא על שמו- מכון וויצמן.
יומיים לאחר הכרזת העצמאות, ב-16 במאי 1948, נבחר‏ ויצמן כנשיא מועצת-המדינה הזמנית. ב-1949 נבחר לכהן כנשיאהּ הראשון של מדינת ישראל, והושבע לתפקיד ב-17 בפברואר.