אישים בראשית הציונות

>>>אישים בראשית הציונות
אישים בראשית הציונות 2018-02-19T22:12:12+00:00

אישים בראשית הציונות

אחד העם

(1856-1927)

אַחַד הָעָם הוא שם העט של אשר צבי (הירש) גינצברג. היה מראשי הוגיה של הציונות, מייסד הזרם והוגה הרעיונות של הציונות הרוחנית, ומהחשובים במנסחי הזהות היהודית החילונית-לאומית. בשנת 1889 פרסם את מאמרו "לא זה הדרך!"‏, אשר קרא לשינוי מהפכני בגישת תנועת חיבת ציון. לדעתו ולפי אמונתו, אין ארץ ישראל באה לפתור את השאלה הקיומית או הכלכלית של היהודים; היא אינה אמורה ואף אינה יכולה להיות מקלט פיזי מפני צרות הגלות, אלא מטרתהּ לפתור את בעייתו הרוחנית והתרבותית של העם. לא די בכך שהמדינה היהודית תהווה בית לאומי ומקלט בעבור היהודים – עליה להיות בעלת תכנים רוחניים שיצדיקו את קיומה; להיות מדינת אור לגויים, 'מגדלור מוסרי' אוניברסלי. כך הגה וייסד למעשה את זרם הציונות הרוחנית. את שמו הספרותי קיבל כאשר בסוף המאמר חתם את השם "אחד העם", שפירושו – אדם ממוצע, ככל האדם.

"המושגים הישנים המכים שורש עמוק, אי אפשר לעקרם ביד, זאת יכולה לעשות רק רוח סערה גדולה, ואולם אחר שנעקר כל מה שהיה טעון עקירה, הנה באה עת לטעת – והנטיעה, לא בסערה דרכה."

מנחם אוסישקין

(1863-1941)

"היישוב העברי בכלל ובמושבות בפרט, לא ישכח את שרותו המסורה והמצוינת לציבור החקלאי בארץ, במשך שנים רבות, שנות סבל, רעב ומגפות קשות. שמו של ד"ר הלל יפה חרוט בלבבות אלפי בני המושבות בתור סמל של רופא – אדם, רופא – אזרח, ורופא – ידיד…"

ד"ר ר. כנצלסון, מנהל קופת חולים עממית במושבות

אוּסישְקין היה מראשי הציונות המעשית, איש חובבי ציון וראש לקבוצה שכונתה ציוני ציון, אשר פעל רבות בקונגרסים הציוניים. יזם וניהל את "הכנסייה הארצישראלית", הקים מוסדות שונים של התנועה הציונית ועמד בראש קרן קיימת לישראל.
הרבה לעסוק בשאלת הזהות היהודית-לאומית עוד בצעירותו, כשנחשף לספרות התחייה הלאומית ואף ייסד אגודה של עלייה לארץ ישראל שהתאחדה עם תנועת ביל"ו. היה חבר באגודת "בני ציון" ולאחר מכן היה מראשי התאחדות אגודות חובבי ציון באזור מוסקבה, תנועות שדגלו בעלייה והתיישבות ציונית.
בשנת 1891 נתוודע בווינה לבנימין זאב הרצל והתרשם מספרו מדינת היהודים. בקונגרס הציוני הראשון ב-1897 נבחר להיות "מזכיר לעברית" והשתתף בוויכוח על נוסח תוכנית בזל. בקונגרסים הבאים היה לחבר הוועד הפועל הציוני, פעל רבות למען החדרת השפה העברית ונתמנה למורשה הציוני של כל רוסיה הדרומית.
היה בין המתנגדים החריפים לתוכנית אוגנדה אותה הציע הרצל.

בעקבות הזעזוע מפרעות קישינוב שהיה עד להן בשנת 1903, ערך אוסישקין ביקור ארוך בארץ ישראל כדי לארגן ולאחד את היישוב היהודי. בשנת 1902 נבחר, באסיפה הכללית של חובבי ציון שהתקיימה באודסה, להיות ראש הוועד שיעסוק ברכישת קרקעות ומכירתם לאנשים פרטיים (בהמשך חברת גאולה שנוסדה למטרה זו בשנת 1904).
משנת 1918 עמד בראש ועד הצירים, על מנת לארגן את היישוב ולקשר בינו לבין השלטון הבריטי בארץ. היה בעל השפעה בייסוד אספת הנבחרים והוועד הלאומי ופעל רבות למען החדרת השפה העברית כלשון לאומית רשמית. יחד עם חיים ויצמן פעל להקמת האוניברסיטה העברית.

בפברואר 1919 ייצג את התנועה הציונית בועידת ורסאי בפריז, שם נשא נאום בעברית שעורר הד רב, בו קרא להקמת מדינה יהודית. באותה שנה עלה לארץ ישראל. ביוני 1920 ב-1935 נבחר לנשיא הוועד הפועל הציוני וב-1936 נאבק נגד תוכנית החלוקה של ועדת פיל.

חיים ויצמן

(1874-1952)

חיים  וַיצמן היה נשיאהּ הראשון של מדינת ישראל, מדען, מראשי הציונות. מנהיג זרם הציונות הסינתטית ונשיאהּ הרביעי של ההסתדרות הציונית.
לצד פעילותו המדעית ככימאי, עסק ויצמן בפעילות ציונית מצעירותו. בקונגרס הציוני השישי (1903) תמך בתחילה ויצמן בתוכנית אוגנדה שהציג הרצל, אך כבר במהלך הקונגרס שינה את טעמו והפך לאחד ממתנגדיה החריפים של התוכנית. אף על פי כן, כיהן בוועדת ההיגוי של משלחת החקר שנשלחה למזרח אפריקה לבדיקת היתכנות התוכנית. בשנת 1906, נפגש לראשונה עם הלורד ארתור ג'יימס בלפור, והרצה לו על עיקרי הציונות במרוצת השנים פעל בבריטניה לטובת העם היודי בקרב אנגלים בולטים, בהם מדינאים ועיתונאים. בקונגרס הציוני השמיני, בשנת 1907 בהאג, יצא בקריאה ל"ציונות סינתטית" שתמזג את העבודה הפוליטית עם ההתיישבות המעשית בארץ ישראל. באותה שנה ביקר לראשונה בארץ ישראל.
ב-1917 נבחר לנשיא הפדרציה הציונית באנגליה. באותה שנה הגיש לממשלת בריטניה בשיתוף עם ההנהגה הציונית בבריטניה הצעה שכללה את הדרישה להכיר בזכות העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותם של יהודים לעלות אליה, וכן להעניק מעמד מוכר למוסדות התנועה הציונית בארץ ישראל. ויצמן היה גורם בעל השפעה בדיונים אשר הביאו להצהרת בלפור בסוף אותה שנה.
בשנת 1918, עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, חזר ויצמן אליה בראש משלחת של מנהיגים ציוניים שכונו "ועד הצירים" על מנת לעזור ליישוב היהודי בתחומי הבריאות, החינוך, הסעד וההתיישבות, לקשר ביניהם לבין הכוחות הבריטיים, ולהניח את התשתית לבית הלאומי ברוח הצהרת בלפור.

בקונגרס הציוני ה-12 בקרלסבד, נבחר ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. בתפקידו זה, ייצג את התנועה הציונית בעולם ואת היישוב העברי מול שלטון המנדט הבריטי.
לאחר פרסום הספר הלבן של פאספילד בשנת 1930, השקיע מאמצים רבים כדי לשנות את המדיניות הבריטית, שצימצמה את זכויות היהודים לעלייה ולהתיישבות, וכמחאה התפטר מתפקידו. הוא חזר בו כששיגר אליו ראש ממשלת בריטניה, רמזי מקדונלד, איגרת אוהדת לרעיון הציוני.

ב-1931 לא נבחר לנשיא הקונגרס הציוני עקב מדיניותו, שנתפסה כפרו-בריטית. הוא התייצב בראש הפעולה למען יהודי גרמניה ולעליית הנוער, עד להיבחרו מחדש בשנת 1935. ויצמן תבע מוועדת פיל, שנשלחה לארץ ישראל מטעם ממשלת המנדט, כי יינתן בישראל מקלט למיליוני היהודים הנרדפים בעולם. אז הציע לראשונה את חלוקת ארץ ישראל בין היהודים לערבים. עם פרוץ המרד הערבי הגדול בשנת 1936 שימש כציר במשא ומתן עם גורמים שונים, ובהם נורי א-סעיד, שתיווך בין הצדדים בזמן המרד.

בשנים אלו, לצד עבודתו במפעל הציוני, התמסר ויצמן לעבודה מדעית ב"מכון זיו" ברחובות, שנקרא על שמו- מכון וויצמן.
יומיים לאחר הכרזת העצמאות, ב-16 במאי 1948, נבחר‏ ויצמן כנשיא מועצת-המדינה הזמנית. ב-1949 נבחר לכהן כנשיאהּ הראשון של מדינת ישראל, והושבע לתפקיד ב-17 בפברואר.

חיים וייצמן מושבע כנשיא המדינה

W2

הבהרה חשובה :

אתר זה מיועד למטרות למידה בלבד, ולא לשום מטרה מסחרית.

בשימוש באתר זה, הנך מצהיר שכניסתך לאתר היא לצורך לימוד וקבלת סקירה על חידון הציונות והמורשת בלבד ולא לכל מטרה אחרת.