זרמים אידיאולוגים בציונות

>>>זרמים אידיאולוגים בציונות
זרמים אידיאולוגים בציונות 2018-02-19T22:12:12+00:00

זרמים אידיאולוגים בציונות

שני יהודים – עשר דעות…

התנועה הציונית היוותה "ארגון גג״ לאגודות ציוניות רבות. כך שהתקיימה בה ״ערב-רב״ של דעות והשקפות. המשותף לכל החברים בתנועה הציונית היתה השאיפה לפתרון לאומי-ציוני. כולם הסכימו שחובה לארגן את היהודים בתנועה עממית רחבה ולהקים מדינה ומולדת, אך לגבי הדרך להגשמת היעד ולגבי האופי של המדינה העתידה לקום היו מחלוקות רבות.
מבנה התנועה הציונית היה דמוקרטי, ובכך נפתח פתח לכל זרם להציג את השקפתו. מהו הפתרון הציוני לדעתו ומהי והדרך להגשמתו.
הרצל השתדל בכל מאודו להימנע מקרע בתנועה הציונית על בסיס אידיאולוגי, ולכן דחק שאלות בסוגיות אידיאולוגיות מובהקות לשולי הקונגרסים הציוניים, מתוך מגמה לא לקיימם, לדוגמא: ״שאלת התרבות״ , כלומר, יחסה של התנועה הציונית לדת, נדחקה מדיוני הקונגרס על-ידי הרצל ככל שרק היה יכול.

הציונות המדינית

הציונות המדינית שבראשה עמד הרצל האמינה שבעיית האנטישמיות אינה מאפשרת ליהודים להשתלב בקרב הגויים, לכן יש להפריד בין היהודים לגויים. הרצל האמין שגם למדינות הנגועות באנטישמיות יש אינטרס לסייע בפתרון בעיית היהודים. הפתרון שהציע הרצל היה: לקבל צ׳ארטר (זיכיון) להתיישבות ארץ-ישראל בהסכמה בינלאומית. הרצל התנגד ל״הסתננות״ לארץ-ישראל בנוסח אגודות ״חובבי-ציון״ ודרש לקיים משא ומתן מדיני פומבי בשאלת היהודים, שבסופו יקבלו היהודים את מבוקשם.

הציונות הרוחנית

בראש זרם זה עמד ״אחד העם״ (אשר גינצבורג). אחד העם טען, שהפתרון ל״יהדות המצוקה״ (יהודי מזרח אירופה) הוא הגירה מערבה, לארצות ההגירה הקלאסיות. חששו העיקרי של אחד העם היה לגבי גורלה של היהדות, הנמצאת בסכנה עקב ההתבוללות הקשה. לדעתו, הכל נעוץ ב״צרת היהדות ולא בצרת היהודים״. בעקבות ביקוריו בארץ-ישראל, טען כי ארץ-ישראל לא תוכל ממילא לקלוט לתוכה את כל יהודי העולם. זהו חבל ארץ נחשל וקטן. הוא אף ביקר קשות את העלייה הראשונה ואת פעולתו של הברון רוטשילד (בשני מאמרים ״לא זו הדרך, ו״אמת מארץ-ישראל״). אחד העם הציע שלא להקים מדינה יהודית, אלא מרכז רוחני. לדעתו, צריכים לעלות לארץ- ישראל רק המובחרים שבציונים – אלה המתאימים מבחינה אידיאולוגית ובעלי יכולת פיסית להתמודד בתנאים הקשים של ארץ-ישראל – ואותם כינה ״עם כוהנים״. תפקידם של ״המובחרים״ ״במרכז הרוחני״ הוא לבנות חברת מופת יהודית שתהווה ״אור לגויים״, כלומר, מודל לחיקוי לכל יהודי העולם ובלם מפני התפוררות היהדות.

בנימין זאב הרצל וחברי המשלחת בדרכם לבקר בא"י

כשם שפרצופיהם שונים… משתתפי הקונגרס הראשון
maasit

ציונות מעשית: חלוצים חוזרים מיום עבודה

הרב אברהם יצחק קוק, מאבות הציונות הדתית

ציונות רביזיוניסטית: היזהרו מחיקויים!

הציונות המעשית

קבוצת כוח חשובה נוספת בתנועה הציונית היו חברי התנועה שראו בעבודה המעשית בארץ-ישראל יעד מידי של התנועה. המצדדים בציונות ה״מעשית״ היו בעיקר חובבי-ציון בארצות: רוסיה, רומניה וגליציה, כלומר, יהודי מזרח אירופה, שעבורם היה הפתרון המעשי גם דרך להינצל מהפרעות ומהאנטישמיות. בין מנהיגיה של קבוצה זו נמנו אוסישקין, צ׳לנוב ואוטו-וורבורג, נשיאה השלישי של ההסתדרות הציונית. אנשי הזרם המעשי טענו, שיש לקבוע עובדות בארץ-ישראל (״עוד בית״ ועוד עז בארץ-ישראל), בלי לחכות לאישורים מהאומות.

הציונות הדתית

אבות הציונות הדתית היו הרב שמואל מוהליבר (1924 – 1898), מגדולי הרבנים ברוסיה, שנענה לקריאתו של הרצל והצטרף להסתדרות הציונית, והרב יצחק יעקב ריינס, מגדולי התורה ביהדות ליטא (1915-1839), שהיה מיסדה ונשיאה הראשון של תנועת מזרחי הציונית. גם פעילותו המיוחדת במינה בארץ ישראל של הוגה הדעות והסופר ומחלוצי הציונות הדתית יחיאל מיכל פינס, שנלחם בממסד הדתי האנטי-ציוני של היישוב הישן בירושלים בשלהי המאה ה-19, הייתה חשובה לביסוס העשיה המשלבת ציונות וקיום תורה ומצוות.
בתוך החברה הדתית היו רבים שהתייחסו בספקנות ובחשש, ולעיתים אף באיבה לתנועה הציונית בגלל שהאידיאולוגיה שלה היתה חילונית מהפכנית. אך אבות הציונות הדתית שילבו את המורשת הדתית עם הפעילות הציונית המעשית.
אנשי הציונות הדתית התמודדו עם שאלות שונות: האם להפוך את עם ישראל לעם נורמלי שיש לו ארץ ומדינה זה השאיפה הסופית? האם קיום ההלכה והמצוות והחשיבה האמונית הם הדברים החשובים יותר או שהם נדחקים לשוליים? הרב אברהם יצחק קוק, שהיה הרב האשכנזי הראשון בא"י המנדטורית פתר את הבעיות הללו באמירה כי הרצל ובן-גוריון אמנם חילוניים מוחלטים אך אינם סוטים ממהלך ההיסטוריה האמונית אלא משרתים אותה. שיתוף הפעולה עם הציונות החילונית הוא עצמו מעשה דתי המקרב את הגאולה.

הציונות הסוציאליסטית

מייסדה של הציונות הסוציאליסטית היה נחמן סירקין, הוגה דעות ציוני סוציאליסטי שהיה תלמידו של משה הס, מראשוני ההוגים של רעיון שיבת ציון והתקומה הלאומית היהודית במאה ה-19. ראשיתה של הציונות הסוציאליסטית היה סמוך לקונגרס הציוני השלישי.
הציונות הסוציאלסטית הדואגת למעמד הפועלים ראתה בארץ ישראל פתרון למצב הפועלים היהודים הנמצאים במציאות קשה. לדעתם האנשטימיות היא תופעה קבועה שלא תחלוף ולכן רק בארץ ישראל נוכל לדאוג למעמד הפועלים על פי עקרונות הסוציאליזם. בארץ ישראל תהיה כלכלה המבוססת על עקרון של עזרה הדדית, יהיה בה בסיס למלחמת מעמדות נורמלית.
נחמן סירקין ודב בר בורוכוב ששימש הוגה הדעות של התנועה, דחו את האידאולוגיה של הבונד- מפלגה סוציאליסטית יהודית אנטי ציונית בגולה. תנועה זו ראתה בציונות תנועה לאומנית של המעמד הבינוני שיש להיאבק בה. לדעת מנהיגיה, הפועל היהודי חייב להילחם את מלחמת קיומו במקום מושבו. שאיפתו לבית לאומי בארץ ישראל אינה אלא אוטופיה נפסדת ומזיקה.

הציונות הסינתטית

בראש התנועה עמדו חיים ויצמן ומרטין בובר. משמעות המילה סינתטי, הוא: משולב, כלומר, מטרת התנועה היא שילוב בין הציונות המדינית לציונות המעשית.
בעקבות ביטול תוכנית אוגנדה התגברו חילוקי הדעות בין תומכי הציונות המעשית לבין תומכי הציונות המדינית. הגישה החדשה לציונות ביקשה לאחד את הפעולה המדינית עם עבודה מעשית בארץ ישראל. לדעתם, יש ליצור עובדות בשטח, להגשים את עקרונות הציונות המעשית לעלות לארץ ישראל וליישבה ולעבדה. עם זאת יש להמשיך בפעילות הדיפלומטית. שתי הפעולות קשורות זו בזו ותלויות זו בזו. העובדות הנוצרות בארץ ישראל יגדילו את הסיכוי להשגת הישגים מדיניים בארצות העולם והישגים אלו יקלו על פיתוח פעולות התיישבות.

הציונות הרביזיוניסטית

הציונית הרביזיוניסטית דרשה ״רביזיה״ ־ בדיקה מחדש של דרכי הפעולה של התנועה הציונית והגדרה ברורה יותר של מטרותיה. מנהיגם של הרביזיוניסטים, זאב ז׳בוטינסקי, החל לשקוד על הקמת מפלגה פוליטית (ותנועת נוער – בית״ר), שתדבק ב״אקטיביזם ציוני״ – יצירת רוב יהודי בארץ-ישראל משני עברי הירדן, הקמת צבא יהודי ודרישה עקשנית מבריטניה לא לסטות מרוח הצהרת בלפור. הרביזיוניסטים הופיעו לראשונה בקונגרס ה-14, ב-1925. הם קראו להפיכתה ההדרגתית של ארץ-ישראל ל״קהילה עצמאית בחסות רוב יהודי קיים״, ודחו בתוקף את צרוף הלא־ ציונים לסוכנות היהודית. הם מנו אז רק ארבעה צירים, ואילו בקונגרס ה-17, שנערך ב-1931, כבר היו הסיעה השלישית בגודלה בהסתדרות הציונית, והם לחצו כדי שיגדירו מחדש את ה״מטרה הסופית״ של הציונות (הקמת מדינה יהודית בעלת ממשל עצמי). כאשר נוכח ז׳בוטינסקי לדעת, כי הצעתו לא הועמדה אפילו להצבעה, בשל החלטת הרוב, קרע את כרטיס הציר שלו, וכל חבריו לתנועה עזבו באופן הפגנתי את הקונגרס.
ב-25 באפריל 1935 פרשו ז׳בוטינסקי ואנשיו מן ההסתדרות הציונית, וכעבור זמן קצר הקימו את ״ההסתדרות הציונית החדשה״, אשר פעלה עד 1946. מרכזה של ״ההסתדרות הציונית החדשה״ היה בלונדון. ז׳בוטינסקי ניהל פעילות מדינית ענפה ועצמאית, אך לא הצליח להקים אלטרנטיבה להסתדרות הציונית שממנה פרש. כאשר נקרא להעיד בפני הוועדות הממלכתיות שחקרו את המצב בארץ והמליצו על חלוקת ארץ-ישראל, עשה זאת בנאמנות, וטיעוניו לא נבדלו בהרבה מן ההשקפות שהביעו מנהיגים ציונים אחרים. הוא דחה את תוכנית החלוקה והעלה תוכנית ליישוב מיליון וחצי יהודים בארץ־ישראל תוך 10 שנים. בעיקר בלטה קריאתו ל״אבקואציה״ – פינוי מיידי מרצון של יהודי אירופה, מתוך חשש לשואה מתקרבת (הוא עשה ניסיונות רבים לקדם את תוכניתו זו על-ידי פגישות עם מנהיגי אירופה ונאומים רבים שנשא בפני ציבור יהודי, אך לא היתה תוצאה מעשית למאמציו).

הבהרה חשובה :

אתר זה מיועד למטרות למידה בלבד, ולא לשום מטרה מסחרית.

בשימוש באתר זה, הנך מצהיר שכניסתך לאתר היא לצורך לימוד וקבלת סקירה על חידון הציונות והמורשת בלבד ולא לכל מטרה אחרת.