אודים מוצלים מאש

כמות המידע ואופי המידע שהגיעו לתושבי ארץ ישראל בזמן מלחמת העולם השנייה היה חלקי וקטוע. רק בסוף 1942 התחילו להגיע שמועות על השמדת היהודים. הציבור בארץ היה עסוק במאבק לעצמאות, לא היה זמן, פנאי ואולי אף רצון להבין מה קורה ליהודי אירופה. מיד לאחר השואה התחילו לשמוע הרבה סיפורי זוועה על השואה, אך עדיין לא היתה תמונה כללית והשואה נתפסה כאוסף סיפורי זוועה.

היחס לניצולי השואה בארץ

ניצולי השואה שהגיעו לארץ, חוו התייחסויות שונות לטראומה הגדולה שעברו זה עתה: היו שריחמו על הניצולים, היו רבים שהביעו ספק ביחס לעדויות מתוך מחשבה שלא יתכן שהיו דברים כאלו מזוויעים וכי ניצולי השואה מגזימים. היו שהתכחשו והתעלמו מהחוויה של השואה, מתוך חוסר יכולות ונכונות להפנים את גדול הטראומה והזוועה והייתה גם ביקורת על ניצולי השואה אשר לא חזו את העתיד והקדימו לעלות לארץ ועל כך שהלכו "כצאן לטבח" ולא נלחמו ומרדו (מתוך תפיסה זו התפתחה הערצה למורדי הגטאות) וכן, גילויי חשדנות "כיצד ניצלתם? האם על חשבון אחרים?"
היו ניצולים שחשו צורך לספר ולדבר על מה שקרה, להוכיח שניצלו כגיבורים אך רוב הניצולים בחרו בשנים הראשונות הארץ לשתוק. הם הרגישו כי הציבור בארץ חסר רגישות וחסר את ההערכה על גבורתם והישרדותם בחיים ושתקו מתוך רצון לשכוח את הטראומה לא לחטט בפצעים וברגשות ולהתחיל חיים חדשים. בעקבות משפט איכמן נחשפו עדויות מצמררות, והחלה התעסקות של החברה הישראלית עם השואה ותודעתה. נעשו מחקרים, נאספו מסמכים, נגבו עדויות ויצאו משלחות לפולין. במשך השנים החברה הישראלית התגברה, חדלה מלשאול ולהאשים את הניצולים "מדוע לא מרדתם?", הבינה שלשרוד את השואה ולהישאר אנושיים זו גבורה ושיש לשמר את הסיפורים למען הדורות הבאים.

התמודדות המדינה עם זכרון השואה

1950- חקיקת חוק "עשיית דין בנאצים ובעוזריהם" לחוק ישנו יותר מסר רעיוני של "לא נשכח לא נסלח" ולקיחת אחריות לאומית על כלל היהודים.
1953- הקמת מוזיאון "יד ושם" אשר מטרתו לחקור, לתעד לשמר ולהנציח את זכר השואה.
1959- חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה. התאריך שנקבע ליום הזיכרון הוא כ"ז ניסן בתאריך זה היה מרד גטו ורשה.

משפט אייכמן (11.4.61)

אדולף אייכמן, שהיה ממונה על "הפתרון הסופי של בעיית היהודים" (כינוי מוסווה של המשטר הנאצי להשמדת יהודי אירופה בתקופת השואה), נמלט בתום מלחמת העולם השנייה לארגנטינה שם חי עם משפחתו בזהות בדויה בשם ריקרדו קלמנט. אנשי "המוסד" הישראלי בראשות איסר הראל חטפו את אדולף אייכמן במבצע חשאי והביאוהו לארץ. ב-23 במאי 1960 מסר ראש הממשלה דוד בן-גוריון הודעה דרמטית בכנסת ישראל: "עלי להודיע לכנסת כי לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראלים אחד מגדולי הפושעים הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי יחד עם ראשי הנאצים למה שהם קראו בשם: "הפתרון הסופי של בעיית היהודים" … אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם". הודעת ראש הממשלה התקבלה בגאווה ובניצחון של מדינת ישראל כנציגת העם היהודי כולו.

המשפט נפתח בירושלים ב- 11.4.61 ונערך ב"בית העם" שבמרכז ירושלים, שהוא אולם ציבורי ולא בבית המשפט המחוזי כדי להדגיש שהמשפט הוא של העם היהודי נגד הצורר הנאצי. בראש ההרכב ישב שופט בית המשפט העליון משה לנדוי, נשיא בית המשפט המחוזי בנימין הלוי ושופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב יצחק רווה. התובע היה היועץ המשפטי לממשלת ישראל גדעון האוזנר שפתח את המשפט בדברים שנחקקו בזיכרון הלאומי: "במקום שבו אני עומד לפניכם שופטי ישראל ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי, עמדי ניצבים כאן בשעה זו ששה מיליון קטגורים, אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם – אני מאשים, משום שאפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף ביערות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה, דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא".
המשפט נמשך 8 חודשים (אפריל – דצמבר 1961) ובמהלכו העידו 121 עדי תביעה וביניהם מנהיגי המרד בגטאות אבא קובנר, יצחק צוקרמן וצביה לובטקין. מבין העדויות שנשמעו הותירה רושם עדותו של הסופר יחיאל דינור (ק. צטניק) שטבע את המושג "פלנטה אחרת" אודות מחנה ההשמדה אושוויץ. ההגנה התמקדה בניסיון להקטין את חלקו של אייכמן ברצח ולהציגו כ"בורג קטן" במנגנון ההשמדה.
אייכמן הוצא להורג בתלייה ב-31.5.62 בכלא רמלה. גופתו נשרפה והאפר פוזר מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל.
כתוצאה מהמשפט, נחשפו אזרחי מדינת ישראל, צעירים ומבוגרים, למימדים המזויעים של שואת יהודי אירופה ועל העמידה היהודית לסוגיה בתקופה נוראה זו. פליטי השואה החלו להיפתח ולספר על חוויותיהם (עד אז היתה בארץ אוירה של השתקה והפליטים ניסו להפוך כמה שיותר מהר ל'צברים'). משפט אייכמן הגביר את ההתעניינות בחקר השואה, נושא השואה הפך ללימוד חובה בחינוך העל-יסודי. המשפט עורר פעילות נמרצת בניהול חקירות נגד נאצים והעמדתם למשפט במדינות העולם.

הסכם השילומים

אחת הסוגיות שהסעירו את מדינת ישראל בשנותיה הראשונות הייתה שאלת השילומים מגרמניה. הסכם זה נחתם בלוכסנבורג בדצמבר 1952. עיקרו של ההסכם היה בזה שגרמניה המערבית מסכימה לשלם למדינת ישראל בסחורות 3 מיליארד מארק במשך 14 שנים. בנוסף לכך התחייבו הגרמנים לחוקק חוק שיעניק פיצויים אישיים לניצולי השואה בסך 450 מיליון מארק שיועברו ל"ועידת התביעות הכלל יהודיות". ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון היה בעד הסכם השילומים ויחד עם תומכיו טענו:
• ההסכם יביא לתיקון עוול חלקי היסטורי מוסרי (לרכוש שנשדד, לא לאנשים שנרצחו).
• השילומים יעזרו בקליטת פליטי השואה במדינת ישראל ויוציאו את ישראל ממצב כלכלי קשה.
• מו"מ עם הגרמנים יחזק את מעמדה של מדינת ישראל כנציגת העם היהודי וכיורשת הרכוש של קורבנות השואה.
• מו"מ על השילומים מסמל את השינוי במעמדו של העם היהודי והפיכתו מעם החי בגולה לעם חופשי החי במדינה ריבונית משלו.
לעומת זאת, היו מתנגדים חריפים להסכם זה ובראשם עמד מנחם בגין. אלו נימקו את סירובם לכל משא ומתן עם הגרמנים:
• מו"מ עם גרמניה על השילומים נתפס כחילול זכר הנספים.
• השילומים הם למעשה בצע כסף אשר משמעותו מכירת הכבוד היהודי.
• כל מו"מ עם הגרמנים וקבלת פיצויים יהיה בגדר מחילה על פשעי הנאצים והמעטת גודל הזוועות.